תנ"ך על הפרק - ויקרא ז

מאת: רבותינו זכרונם לברכה , ר' ברוך הלוי אפשטיין

וזאת תורת האשם. א"ר יצחק, מאי דכתיב וזאת תורת האשם, לומר לך, כל העוסק בתורת אשם הרי הוא כאלו הקריב אשם ^אעיין מש"כ בפרשה הקודמת פ' י"ח בדרשה זאת תורת החטאת דרשה כזו וצרף לכאן. .
(מנחות ק"י א') תורת האשם. תורה אחת לכל האשמות שיהיה דמן ניתן למטה[סביב על המזבח].
(תו"כ) אשר ישחטו את העולה. מכאן לאשם שנשחט בצפון ^בדבעולה מפורש כתיב (ר"פ ויקרא) ושחט אותו על ירך המזבח צפונה. ואין לי אלא למצוה, לעכב מנלן, ת"ל (פ' מצורע) ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה ^גושם איירי באשם מצורע, וקי"ל בקדשים כל מקום ששינה עליו הכתוב לעכב. .
(זבחים מ"ט א') ישחטו. ריבה כאן שוחטים הרבה, אף הגרים והנשים והעבדים ^דהנה כל הפרשה כתיב בלשון יחיד, ורק מלה זו כתובה בלשון רבים, ולכן דריש שבא לרבות דגם נשים ועבדים וגרים מותרים לשחוט, ובס' התוה"מ כתב דגרים כדי נסבא, דפשיטא הוא, ול"נ דצ"ל במקום גרים – זרים, וכלשון המשנה בזבחים ל"א ב' שהשחיטה כשרה בזר, ומה שלא הקדים הכתוב לאשמעינן זאת בפ' ויקרא, י"ל משום דאיירי שם בעולה וחטאת, ואם היה כתוב שם ישחטו, הו"א דנקט כן משום עולות וחטאות של צבור, ולכן נקט לשון זה באשם שאינו בא בצבור, וע"ע בזבחים ל"ב א' בא עוד דרשות לענין היתר זר בשחיטה.
ומה שפירש"י בפסוק זה ריבה לנו שחיטות הרבה לפי שמצינו אשם בצבור שנאמר ישחטו רבים, עכ"ל, הוא דבר פלא, כי דבר ברור הוא שאין אשם צבור כלל, כי מיני האשמות בפרט הם אשם נזיר, אשם מצורע, אשם גזילות, אשם מעילות, אשם שפחה חרופה ואשם תלוי, וכל אלה הם רק של יחידים. וברור בעיני שט"ס בדברי רש"י, וצ"ל ריבה שוחטים הרבה לפי שלא מצינו אשם בצבור וכו', ומכיון לדרשת התו"כ שלפנינו, ומפרש עוד דל"ל ריבה שוחטים הרבה דהיינו בעלים הרבה – יען דלא מצינו אשם בצבור, ודו"ק. .
(תו"כ) ואת דמו יזרק. [סמך זריקה לשחיטה, מה שחיטה בצפון אף קבלה בצפון]. מקבל עצמו מנלן דבעי צפון, ת"ל ואת דמו ^הר"ל מנלן שגם הכהן הזורק יעמוד בצפון ולא שיעמוד בדרום ויושיט ידו לצפון, ת"ל ואת דמו, והיה יכול לכתוב ודמו, ואת רבויא הוא, וכתבו התוס' וז"ל, למקבל לא ידעינן עכובא, עכ"ל, ר"ל כמו לשחיטה בדרשה הקודמת. ותמה אני למה לא העירו שלקבלה עצמה לא ידעינן עכובא, וזה רבותא יתירא, אבל באמת נראה דכיון דמדמינן קבלה לשחיטה, א"כ ממילא הוא כיון דמצינו עכובא בשחיטה למדין גם לקבלה, ואפשר לומר דזו היא באמת כונת התוס' במה שלא כתבו שלא ידעינן עכובא לקבלה, יען דמדמינן לשחיטה, ולכן העירו רק למקבל. .
(זבחים מ"ט א') כחטאת כאשם. מה חטאת טעונה סמיכה כדכתיב (ויקרא ד') וסמך ידו על ראש החטאת אף אשם טעון סמיכה.
(זבחים י"א א') לו יהיה. מלמד שגם עצמותיו מותרין ^ולעשות מהם כלים, ומיתור לשון דריש. ורש"י כתב דידעינן זה מצד הסברא, דהא אפי' בשרו מותר, ועיין מש"כ בפ' הבא בדרשה כזו בעולה. .
(זבחים פ"ו א' בתוס') לו יהיה. פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ולאונן.
(תו"כ) את עולת איש. פרט לעולת הקדש שאין העור לכהנים ^זכגון המתפיס עולתו לבדק הבית, וכן המקדיש נכסיו והיו בהם זכרים שדינם שיקרבו עולות, אין עורותיהם לכהנים אלא ימכרו ויפלו דמיהן לבדק הבית. .
(זבחים ק"ג א') את עולת איש. עולה שעלתה לשם איש, פרט לנשחטה במחשבת חוץ לזמנה וחוץ למקומה ^חשאין לה בעלים מפני שפסולה ואינה נקראת עולת איש, ולכן אין הכהנים זכאין בעורתה. .
(שם שם) עור העולה. מה עולה קדשי קדשים אף כל קדשי קדשים, לאפוקי קדשים קלים שאין העור לכהנים ^טנראה הטעם בזה משום דבקדשים קלים יש להם זכיה אחרת שזוכים בחזה ושוק לכן העור לבעלים. ואע"פ דגם בקדשי קדשים זוכים בבשר כמו חטאת ואשם ובכ"ז זוכים גם בעור כבדרשה הסמוכה, מ"מ מכיון דמצינו חדוש דין זה דזכית העור בעולה אמרי' אין בו אלא חדושו, דהיינו רק קדשי קדשים ולא קדשים קלים. .
(שם שם) עור העולה. העולה – לרבות עולת גרים נשים ועבדים ולרבות עולה שנשחטה שלא לשמה ^יוטעם הדבר נראה משום דאע"פ שלא עלתה לו לחובתו מ"מ כיון דכשרה היא נקראת שבאת מחמתו ושפיר נקראת עולת איש. .
(שם שם) אשר הקריב. לרבות עורות כל קדשי קדשים ^יאדלשון אשר הקריב מיותר הוא, דהא כבר כתיב והכהן המקריב, דדריש שבא לרבות עורות כל קדשי קדשים, דמה עולה קדשי קדשים ועורה לכהן אף כל קדשי קדשים [כמו חטאות ואשמות] עורותיהן לכהנים. אמנם אלה הקרבנות שכולן נשרפות גם עורותיהן נשרפות, כמו פר יוהכ"פ ופר כהן משיח ופר העלם דבר של צבור ושעיר יוהכ"פ ושעיר הבא על חטא עבודת כוכבים. .
(שם שם ב') לו יהיה. תניא, א"ר יוחנן משום ר' ישמעאל, נאמר בעולה לו יהיה ונאמר באשם (פ' ז') לו יהיה, מה אשם עצמותיו מותרין אף עולה עצמותיה מותרין ^יבר"ל מותרין לעשות מהם כלים, ובאשם גופיה פירש"י דידעינן שמותרין מצד הסברא דהא אפילו בשרו מותר, ולדעת התוס' דידעינן באשם מלשון לו יהיה דכתיב גביה (ע"ל פ' ז'), לכאורה צ"ע ל"ל למילף לעולה מאשם תיפק ליה דבעולה כתיב ג"כ לו יהיה, וכבר הרגישו בזה התוס' וכתבו דשמא הוי מוקמינן זה לדרשה אחרת, ותמיהני שלא העירו דצריך הלשון לו יהיה בעולה למעט טבו"י ומחוסר כפורים ואונן שאינן זוכין בעור, כפי שיבא לפנינו. אמנם אע"פ דצריך זה הלשון לדרשה הבאה בכ"ז מכיון שהדין אמת דעצמות עולה מותרות לכן לא נמנעו להעתיק גם דרשה זו, ועיין מש"כ לקמן בפסוק ל"א בדרשה זאת התורה. .
(שם פ"ו א') לו יהיה. פרט לטבול יום ומחוסר כפורים ואונן שאין זוכים בעור ^יגסמך ארישא דקרא אשר הקריב לו יהיה, כל שמקריב לו יהיה חלק בעור, ואלו שחשיב כאן פסולים להקריב. .
(שם ק"ג ב') במרחשת ועל מחבת. תני, רבי חנינא בן גמליאל אומר, במרחשת ועל מחבת, מלמד שמרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין ומחבת צפה ומעשיה קשין ^ידדרשה זו כפולה לעיל בפ' ויקרא ב' ה', ו' ז', ושם נתבארה. .
(מנחות ס"ג א') לכהן המקריב. ולהלן הוא אומר (פ' י"א) לכל בני אהרן תהיה, הא כיצד, נחלקת לבית אב המקריבים אותה.
(תו"כ) מנחה בלולה בשמן. תניא, מניין לאומר הרי עלי ששים ואחד עשרון שמביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחד, שנאמר מנחה בלולה בשמן, אמרה תורה, הבא מנחה שיכולה להבלל ^טובאור הענין, כי כפי שידוע הוי שיעור מנחה עשרון סולת ולוג שמן, וקי"ל מתנדב אדם מנחה של ששים עשרון ומביא כולן בכלי אחד בשיעור לוג שמן לכל עשרון, אבל המתנדב ס"א עשרון סולת מביאן בשני כלים, אע"פ שמביא לכל עשרון לוג עכ"פ כל שהסולת רב מששים עשרון אינו יכול לבלול הסולת כולו עם השמן בכלי אחד יפה, וכדמפרש, וטעם זה הוא מדברי ר' שמעון, ולחכמים טעם אחר בדבר. .
(מנחות ק"ג ב') איש כאחיו. איש ואפילו בעל מום, איש ולא קטן ^טזאלא אוכל בחלק אביו. וע"ע מש"כ לענין בעל מום לעיל בפרשה הקודמת בפסוק כ"ב. .
(שם ע"ג ב') איש כאחיו. תניא, מניין שאין חולקין מנחות כנגד זבחים, כנגד מנחות, כנגד עופות, ת"ל לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו ^יזר"ל שלא יאמרו הכהנים של בית אב אחד לחבירו טול אתה חלקי במנחה ואני אטול חלקך בזבח, וכן בחיליפי מנחות שונות ובקרבנות העוף, ת"ל לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו, ומבואר מאריכות הלשון שהקפיד הכתוב על מנחה זו ממש שתתחלק בין כולם, וממילא הוא הדין בכל הקדשים. יכול יחלקו בקדשים קלים ת"ל איש כאחיו וסמיך לי' אם על תודה יקריבנו ^יחוס"ל מקרא נדרש לפניו, ר"ל שגם בתודה שהיא קדשים קלים יחלקו איש כאחיו. .
(שם שם א') וזאת תורת. וזאת תורת זבח השלמים – לעשות זמן בבמה קטנה כזמן בבמה גדולה ^יטבמה גדולה נקראת במה של צבור שהיתה בנוב וגבעון ובגלגל, ובמה קטנה נקראת כל במת יחיד שכל אחד עשה לעצמו, וכן נקראו בגמ' בכ"מ במת צבור ובמת יחיד, ונתבארו ענין הבמות לפנינו לעיל ר"פ ויקרא ולקמן ר"פ ראה. ובאור הענין אע"פ שיש הרבה חלוקים בין במה גדולה לבמה קטנה [כמבואר ר"פ ויקרא], אבל לענין אם חישב על קרבן בשעת שחיטה לאכול או להקריב אחר זמן הראוי פסול הקרבן בכל הבמות. וטעם הדיוק מלשון זה הוא עפ"י מה דדרשינן בכ"מ דכתיב וזאת תורת [בלשון יחיד] תורה אחת לכל פרטי הכלל, כמו בר"פ זו זאת תורת העולה תורה אחת לכל העולין, ושם פ' ז' וזאת תורת המנחה, ופ' י"ח זאת תורת החטאת, ועוד, וה"נ כן, זאת תורת השלמים, כל השלמים בכל מקום שהן נשחטין. .
(זבחים ק"כ ב') אם על תודה. וסמיך לי' וזאת תורת זבח השלמים, מה שלמים באים מן המעשר אף תודה באה מן המעשר ^כהא דשלמים באים מכסף מעשר יתבאר אי"ה לפנינו במקומו בפ' ראה בענין מעשרות ובפ' תבא בענין שלמים, ומרבה תודה משום דשם שלמים הוא שם הכולל להרבה פרטי הקרבנות, כמו שלמי תודה, שלמי חגיגה, וכמ"ש בזבחים ז' א' תודה קרויה שלמים. ואמנם אעפ"כ אלמלא לא היינו דרשינן סמיכות זו לא היינו דנין זה מטעם זה לבד שתודה קרויה שלמים, יען דהא חזינן שיש דינים שנוהגים בזה ואין נוהגים בזה כמו הא דתודה טעונה לחם ולא שלמים, ותודה נאכלת ליום ולילה ושלמים לשני ימים ולילה אחד. ואך מפני סמיכות דרשה זו אנו דנין דמה שפרטה התורה חלוקי דינים ביניהם – פרטה, וזולתם שוין בכל דבר מפני הסברא דתודה קרויה שלמים כמש"כ, וזה גם טעם דרשה הבאה.
ואמנם כל עיקר דין זה דשלמים ותודה באין מן המעשר הוא רק אם פירש להביא מן המעשר, אבל אם אמר סתם הרי עלי שלמים ותודה הוי דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין וכדלקמן פסוק ל"ז בדרשה ולחטאת, ועוד לפנינו בפ' ראה בענין פסח, וכ"ה בתו"כ כאן. .
(שם נ' א') אם על תודה. וסמיך לי' וזאת תורת השלמים. מה שלמים טעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק אף תודה טעונה סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק ^כאעיין מש"כ בדרשה הקודמת וצרף לכאן. .
(תו"כ) אם על תודה וגו'. על תודה לרבות ולדות חליפות ותמורות תודה להקרבה ^כבחליפות תודה נקראו היכי שנאבדה התודה והפריש אחרת ואח"כ נמצאת הראשונה ששוב א"צ לזו, ותמורת תודה נקראת היכי שאמר הרי זו תמורת זו. וטעם הדרשה הוא משום דהלשון על מיותר דהול"ל אם תודה יקריבנו, ולשון על מורה על כל הבא בגלל התודה ובסיבתה, כמו על אדות. יכול יהיו טעונות לחם, ת"ל והקריב על זבח התודה, תודה טעונה לחם ואין ולדה וחליפתה ותמורתה טעונין לחם ^כגדלשון התודה מיותר, דהיה אפשר לכתוב והקריב עליה, ובא להורות שרק התודה עצמה צריכה לחם ולא הבאה מכחה ומסיבתה כמו ולדה וחליפתה ותמורתה. .
(מנחות ע"ט ב') יקריבנו. ת"ר, מהו אומר יקריב, הרי שהפריש תודה ואבדה והפריש אחרת תחתיה, ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות מניין שאיזו שירצה יקריב ולחמה עמה, ת"ל תודה יקריב, יכול שתהא שניה טעונה לחם, ת"ל יקריבנו – אחד ולא שנים ^כדפירש"י דלא היה צריך לומר אם על תודה יקריבנו, דמצי למכתב והקריב על זבח התודה, והשתא לא דייק אלא יקריב לחודיה, וקא דייק דהוא מעוט לומר דעל אחד מהם מקריב לחם ולא על שתים, עכ"ל. ולולא פירושו י"ל דמדייק מה ששינה הכתוב כאן מהלשון בפ' ויקרא ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב, וגם כאן אחרי הלשון וזאת תורת זבח השלמים הול"ל אם על תודה הוא מקריב, ולכן דריש שלפעמים עומדים הכן שתי תודות להקריב ובכ"ז מקריבין רק אחת כדמפרש. .
(שם שם) והקריב על זבח התודה חלות. אמר רב כהנא, מניין ללחמי תודה שנקראין תודה, שנאמר והקריב על זבח התודה חלות ^כהדהול"ל והקריב חלות על זבח התודה, דהלא עיקר החדוש שחידש הכתוב כאן הוא דבר הקרבת חלות, וא"כ היה ראוי להקדים הענין המחודש, ומדכתיב והקריב על זבח התודה חלות משמע דהלחמי תודה נקראים ג"כ בשם סתמי תודה, אבל תודה לא אקרי לחם, דהלחם הוא טפל לגבי זבח התודה, דאין הלחם מתקדש עד שישחט הזבח, כפי שיתבאר ריש פסוק הבא.
ונ"מ בזה שאם הפריש מעות לזבח התודה ונתותר, מותר להביא בהמותר לחמים, אבל אם הפריש מעות ללחמי תודה ונתותר לא יביא בהם זבח תודה, משום דבכלל זבח תודה הם לחמים, אבל אין בכלל לחמים – תודה, כמבואר. וכן אם שחט את זבח התודה על מנת לאכול ממנה למחר נעשו פגול גם לחמים, אבל אם שחט ע"מ לאכול מהלחם למחר הוי רק הלחם מפוגל ולא הזבח, וכן הדין בהלחם שמביא עם כבשי עצרת דהלחם טפל לגבי כבשים. .
(שם פ' ב') חלות מצות. תניא, מניין לחלות שבאות סולת ת"ל סלת מרבכת חלות, מה רבוכה באה סולת אף חלות באין סולת ^כולפנינו בגמרא הלשון למדנו לרבוכה שבאה סולת, חלות מניין, ת"ל חלות חלות, ואנו הרחבנו הלשון קצת לתכלית באור הענין, והעתקנו ע"פ פירש"י דהבאור הוא נאמר בסתם חלות חלות ונאמר ברבוכה חלות, מה חלות רבוכות סולת כדכתיב מפורש סלת מרבכת אף כל החלות סולת, עכ"ל. אבל לולא פירושו יש לפרש כונת הגז"ש חלות חלות דמוסב על סלת חלות האמור במאפה תנור בפ' ויקרא (ב' ה'), ור"ל חלות דהתם סולת אף חלות דהכא סולת, ופי' זה יותר מכוון בלשון גז"ש בעלמא, ודו"ק. .
(זבחים נ' א') ורקיקי מצות. תניא, מניין לרקיקין שבאין סולת, ת"ל חלות מצות ורקיקי מצות, מה חלות סולת אף רקיקין סולת ^כזוחלות גופא ילפינן בגז"ש בדרשה הקודמת. .
(שם שם) על חלת לחם. ת"ר, על חלת לחם חמץ, מלמד שאין הלחם קדוש אלא אם כן קרמו פניה בתנור ^כחיתכן דמדייק יתור לשון לחם, דהול"ל על חלות חמץ, דהיינו חלות היינו לחם, אך משום דבמלת חלות לבד אפשר לכלול גם בעוד שהחלות בעיסתן שאינן אפויות עוד רק הן בתואר חלה, אבל לחם מורה רק לחם אפוי, וקודם אפיה נקרא עיסה, ומדכתיב חלות לחם בא להורות שהחלות תהיינה אפויות, וזהו שאמר שאין הלחם קדוש עד שיהיו פניה קרומים בתנור. .
(מנחות ע"ח ב') על חלת לחם. אמר רבא, לחמי תודה מכיון שנאפו נא נתקדשו, מאי טעמא לחם כתיב, והיכי דמי נא, כל שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה ^כטוילפינן ממצה דכתיב בה ג"כ לחם ויוצאין במצה אפויה בשיעור כזה, ולדעת הפוסקים באו"ח סי' תס"א הוי שיעור זה שוה לשיעור קרמו פניה בתנור שבדרשה הקודמת. .
(שם שם) על חלת לחם חמץ. כמה סולת מביאין לחלה, הרי אני דן, נאמר כאן לחם ונאמר בשתי הלחם לחם (פ' אמור), מה להלן עשרון לחלה אף כאן עשרון לחלה ^לדבשתי הלחם היו שתי חלות וכתיב שני עשרונים א"כ היה עשרון סולת לכל חלה. אין לי אלא לחמץ, למצה מניין, ת"ל על חלת לחם חמץ, אמרה תורה נגד חמץ הבא מצה ^לאדבכלל יש בתודה ארבעים חלות, ומהם שלשים מצות, [חלות מצות, ורקיקי מצות, ומרבכת מצות עשרה מכ"א], ועשרה חמץ, ואשמעינן כאן דכשיעור סולת בהעשר חלות חמץ יהיו כל השלשים חלות מצות, והיינו עשר עשרונות לכל השלשים חלות ולא עשרון לכל חלה, ומדייק זה מלשון והקריב חלות מצות ורקיקי מצות וסולת מרבכת על חלת לחם חמץ, ולשון על משמע שהחמץ הוא העיקר, וכיון דדרשינן ששיעור המצה יהיה כשיעור החמץ ממילא מבואר ששיעור כל המצות יהיה כשיעור החמץ, ובגמרא מסיים יכול עשרה שבמצה לא יהיו אלא ממין אחד [ר"ל ממין חלת אחד כמו חלת חמץ] ת"ל חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן סולת מרכבת, ולא מצאנו להכרח להעתיק זאת לפנים, אחרי כי פשוט הוא ומפורש בפסוק. .
(שם ע"ז ב') יקריב קרבנו על זבח. מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח ^לבדלשון על זבח משמע שהלחם הוא טפל לגבי הזבח. ועיין מש"כ לעיל בפסוק הקודם אות כ"ה ביתר באור בענין זה. .
(שם ע"ח ב') זבח תודת. מלמד שאם שחט שלא לשמן לא קידש הלחם ^לגעיין מש"כ בפ' הקודם אות כ"ה, וצרף לכאן. .
(שם שם) תודת שלמיו. ארבעה לחמי תודה מעכבין זה את זה, מאי טעמא, איתקש לשלמי נזיר, דכתיב על זבח תודת שלמיו, ואמר מר שלמיו לרבות שלמי נזיר, מה התם מעכבין אף הכא מעכבין ^לדעיין לפנינו בפ' נשא דבנזיר כל הכתוב בענין מעכב. .
(מנחות כ"ז א') תודת שלמיו. ת"ר, שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרה קבין סולת ירושלמיות ולרביעית שמן ^להמלת שלמיו כאן מיותר, דהו"ל לכתוב על זבח תודתו, ולכן דריש שבא לרבות כל תודה שבכל מין שלמים, והיינו השלמים, שמביא נזיר ביום תגלחתו שצריכות ג"כ לחם ושמן בשיעור שלמי תודה, וכמו שבלחמי שלמי תודה שהיו באין שלשה מינין ממצה [חלות בלולות, רקיקין, וחלות רבוכות] היו באין עשרה עשרונות סולת שהן ט"ו קבין ירושלמיות ונמצאו חמשה קבין לכל מין כמו כן בשני מיני חלות מצות שבנזיר היה עשרה קבין שהן חמשה קבין לכל מין, אבל חלות חמץ לא היה הנזיר מביא, כמבואר בפ' נשא. יכול לכל מה שאמור בענין ת"ל מצות, דבר שנאמר בו מצות, לאפוקי רבוכה דלא נאמר בו מצות ^לור"ל כיון דמרבינן מכאן לשלמי נזיר הו"א דמרבינן לכל דבר שיביא גם חלות רבוכות כמו הכא, ת"ל מצות, ר"ל דכאן כתיב חלות מצות ורקיקי מצות וסלת מורבכת ולא כתיב סלת מרבכת מצות, ושם בנזיר כתיב וסל מצות חלות ורקיקי מצות בא להוציא חלות רבוכות שלא נאמר בהן כאן בשלמי תודה סלת מרבכת מצות. .
(שם ע"ח א') והקריב ממנו. תניא, נאמר ממנו בקדשים ונאמר ממנו בפסח ^לזאל תאכלו ממנו (פ' בא). מה ממנו האמור בפסח פוסל בו את הערל. אף ממנו האמור בקדשים פוסל בו את הערל ^לחעיין מש"כ לקמן בפ' אמור בפ' איש איש מזרע אהרן (כ"ב ד') השייך לענין זה. .
(ירושלמי יבמות פ"ח ה"א) והקריב ממנו וגו'. ת"ר, והקריב ממנו – אחד מכל קרבן, ממנו – מן המחובר ^לטשיהיו כל החלות יחד בשעת הרמה, ומדייק יתור לשון ממנו דדי היה לומר והקריב מכל קרבן. אחד – שלא יטול פרוס, מכל קרבן – שיהיו כל הקרבנות שוים שלא יטול מן הקרבן על חבירו ^מכי בס"ה היו ארבעה מינין חלות כמש"כ בפסוק הקודם, ואשמעינן שיקח אחד מכל מין ולא מאחד שנים ומאחד לא כלום. .
(מנחות ע"ז ב') תרומה. איני יודע מכמה חלות ירים, הרי אני דן נאמר כאן ממנו תרומה ונאמר בתרומת מעשר ממנו תרומה (פ' קרח), מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה ^מאוע"ע מש"כ בענין זה בפסוק הקודם נתבאר הענין די צרכו. .
(שם שם) ובשר. ובשר – לרבות חליפי תמורה וולדי תמורה שנאכלין ליום ולילה ^מבר"ל ונפסלין לאחר יום ולילה וחליפי תודה נקראין המפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה הוי השניה חליפי תודה וקריבה, ותמורת תודה היא שאמר הרי זו תמורת זו דשניהם קריבין וכן וולדות תודה, וכולהו ילפינן בבכורות י"ד ב' ולפנינו בפ' ראה בפסוק רק קדשיך וגו'. וטעם הדיוק מלשון ובשר הוא משום דדי היה לומר ותודתו ביומו תאכל, והו"ל קרא יתירא, כן פירש"י, ויש להוסיף באור, משום דבכ"מ דכתיב בשר בא להוציא דוקא בשר ולא עורות וגידין ועצמות, כמו שבאו ויבאו לפנינו הרבה דרשות כאלה בהמשך הפרשיות, ובמקום דלא כתיב למעט מעוטין כאלה לא כתיב כלל ובשר, כמו לעיל בפרשה הכהן המחטא אותה יאכלנה, לא כתיב יאכל בשר, ועוד כאלה, וגם כאן הול"ל ותודתו ביומו יאכל, והנה לעיל בפ' י"ב מבואר לפנינו דחליפין וולדות ותמורת תודה אף שקריבין תודה, מ"מ אין להם דין תודה ממש שיביאו אתם לחמי תודה כמו תודה עצמה, ולכן בהם אין נאכל כי אם הבשר לבד מפני שאין בהם לחם, וזהו שכתב ובשר זבח תודת שלמיו, ר"ל גם כאלה שאין נאכלת בהן רק הבשר לבד, דהיינו חליפין וולדות ותמורת תודה ג"כ יאכלו ביום קרבנם כתודה עצמה. .
(זבחים ל"ו ב') זבח. לרבות חטאת ואשם שנאכלין ליום ולילה ^מגדמיותר הוא, דדי היה לומר ובשר תודת שלמיו, ואע"פ דבדרשה הסמוכה באה עוד דרשה מיתור לשון זבח, אך מבואר בזבחים ד' א' דתרתי ש"מ, והתוס' בארו הענין משום דדרשה מרבוי חטאת ואשם ילפינן מדסמיך לשון זבח ליאכל, דמשמע כל זבחים הנאכלין, יעו"ש. .
(זבחים ל"ו ב') זבח תודת שלמיו. מכאן שתהא זביחה לשם תודה ^מדדדי היה לכתוב ובשר תודת שלמיו, [וע"ל אות הקודם], ובגמרא מפרש בזה אם אינו ענין לשנוי קודש תנהו ענין לשנוי בעלים, ור"ל דלשנוי קודש והיינו שלא ישחטנו לשם קרבן אחר א"צ דרשה זו, דכבר ילפינן זה בפ' ויקרא מפסוק ואם זבח שלמים קרבנו, אלא צריכה דרשה זו שישחטנו ע"מ שיתכפרו בו בעליו ולא איש אחר. .
(שם ד' א') זבח תודת שלמיו. תניא, אבא חנין משום ר' אליעזר אומר, ובשר זבח תודת שלמיו, בא הכתוב ללמדך תודה ששחטה לשם שלמים בשרה, שלמים ששחטן לשם תודה פסולים, מאי טעמא, תודה קרויה שלמים ואין שלמים קרוין תודה ^מההענין פשוט, דשלמים הוא שם הכולל להרבה מיני שלמים, כמו שלמי תודה, שלמי פסח, שלמי חגיגה, שלמי נזיר, אבל התודה של שלמים הוא פרט אחד משלמים, ופשוט הוא, דהפרט כלול בהכלל, ולא הכלל בהפרט, וזהו שאמר תודה קרויה שלמים וכו'. וטעם הדיוק מלשון תודת שלמיו הוא משום דמיותר הוא, דכיון דאיירי בשלמי תודה לא הו"ל לשנות עוד הפעם ובשר זבח תודת שלמיו אלא ובשר הזבח. .
(שם ז' א') תודת שלמיו. לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח שנאכלין ליום ולילה ^מושלמי פסח הם מותר הפסח כגון תמורתו ופסח שנאבד ויצאו בעליו באחר ואח"כ נמצא הראשון שדינם לבא שלמים, אבל חגיגת הפסח נאכלת לשני ימים ולילה אחד, כפי שיבא בפסוק הסמוך. ובטעם הראיה מלשון תודת שלמיו נראה דלא מלשון שלמיו שבלשון רבים, שהרי בכ"מ כתיב שלמים בלשון רבים, אלא ר"ל דמלת שלמיו מיותר לגוף הענין, דדי היה לכתוב ובשר זבח תודתו, לכן דריש דכמו בשלמי תודה מכיון שאינם באים רשות כסתם שלמים אלא חובה [שארבעה צריכין להודות], כך שלמי נזיר ושלמי פסח דג"כ באים חובה נאכלין ג"כ ליום ולילה ולא כסתם שלמים שנאכלין לשני ימים ולילה אחד, מפני שהם באים רשות. .
(שם ל"ו ב') ביום קרבנו. קרבנו – לרבות לחמי תודה וחלות ורקיקין שבנזיר שנאכלין ליום ולילה ^מזדדי היה לכתוב ביום ההוא יאכל, ומדמוסיף קרבנו דריש כל מה שהוא בכלל הקרבן, הלחמין והחלות והרקיקין. .
(שם שם) ביום קרבנו יאכל. וכתיב בתריה לא יניח ממנו עד בקר, מכאן שבקדשים הלילה הולך אחר היום שלפניו ^מחולא כבשאר ענינים שהיום הולך אחר הלילה שלפניו. ומדייק זה מדכתיב ביום קרבנו יאכל דמשמע ביום בלבד, ושוב כתיב לא יניח ממנו עד בקר, הרי דגם הלילה הותר לאכול, ומבואר דהלילה הולך אחר היום שלפניו. וטעם הדבר נראה משום דמעשה עבודת הקדשים הוא רק ביום כמבואר לקמן בפסוק ביום צותו, ולכן המעל"ע שלהם נחשב מן יום המעשה עד יום המחרת.
ודע דעוד מצוה אחת יש שבה הלילה הולך אחר היום שלפניו,. והיא מצות ברכת התורה, כמש"כ רבינו יונה פ"ק דברכות בשם הירושלמי, אנן אגירי דיממא, יזפינן ביממא ופרעינן בליליא, [וכ"ה בבבלי עירובין ס"ה א'] וקרוב לומר דזה נסמך על לשון הכתוב (יהושע א') והגית בו יומם ולילה הכתוב שלא על סדר הבריאה ויהי ערב ויהי בקר. .
(חולין פ"ג א' וברש"י) עד בקר. וחכמים אמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה [ואע"פ כן] אי מחשבה פוסלת בהן ואין חייבין עליהם משום נותר עד שיעלה עמוד השחר ^מטר"ל אע"פ שגזרו חכמים כן, בכ"ז אין בכח גזירתם לפסול את אשר התירה התורה מפורש דכתיב עד בקר. ומבואר דכל הלילה אוכל, ולכן אם חשב לאכול עד עמוד השחר אינו נפסל, וכן אין נעשה נותר עד אז. .
(תו"כ) ואם נדר או נדבה. לרבות חגיגת ארבעה עשר בניסן שנאכלת לשני ימים ולילה אחד ^נבכ"מ אם רבויא הוא, וגם כאן היה די לכתוב ונדר ונדבה, ומרבה מאם אף שלמי חובה הם חגיגת י"ד בניסן הבאה עם הפסח שנאכלת ג"כ לשני ימים ולילה אחד. וטעם הדבר נראה משום דאע"פ שמצוה להביאה מ"מ לאו חובה ממש היא, וראיה מדאינה דוחה שבת וטומאה כמבואר בפסחים ע' א', ועי"ש. וא"כ הרי היא דומה במקצת לשלמי נדבה דאיירי קרא כאן. .
(פסחים ע"א ב') ביום הקריבו. תניא, א"ר יצחק בר אבדימי [מנין לדם ששקעה עליו חמה ולא נזרק שנפסל], שנאמר ביום הקריבו את זבחו, ביום שאתה זובח אתה מקריב, ביום שאי אתה זובח אי אתה מקריב ^נאהקרבה פירושו ג"כ זריקה, ור"ל שצריך שתהא הקרבה וזביחה ביום אחד ולא מהניא ליה הלנה בראש המזבח, וזביחה גופה ילפינן לקמן דהוי רק ביום מפסוק ביום צותו, יעוי"ש. .
(זבחים נ"ו א') ביום הקריבו. מצוה לאכול ממנו ביום הראשון, יכול ליום אחד ת"ל וממחרת, אי ממחרת יכול מצוה לאכלו לשני ימים ת"ל והנותר, אם הותיר הותיר.
(תו"כ) והנותר ממנו יאכל. אי והנותר יכול אם הותירו כולו יהא פסול ת"ל יאכל ואפי' כולו.
(שם) והנותר מבשר הזבח. מבשר ולא מן העצמות ולא מן הגידין ולא מן הקרנים ולא מן הטלפין, הזבח – פרט לעובר ולשליא ^נבדאע"פ שהם כבשר אך אינם בכלל זבח שאינם נשחטים. .
(שם) ביום השלישי באש ישרף. מכאן לנותר שאין שורפין אלא ביום ^נגטעם הדיוק מדלא כתיב והנותר עד יום השלישי, אחרי דבאמת אסורים שלמים באכילה מתחלת ליל שלישי כמבואר בפ' קדושים, ולכן דריש דעיקר חידוש הדין שצריך לשרוף ביום, ולפיכך כתיב ביום השלישי להורות דין זה, ומכאן ילפינן לכל הקדשים שאין שורפין בלילה, ובתורה אור כאן יש טעות שציין לפ' קדושים (י"ט), ובאמת שם הלשון והנותר עד יום השלישי, והגמ' העתיקה הלשון ביום השלישי שהוא פסוק שלפנינו ורק לפסוק זה תכוין, כמש"כ. .
(זבחים נ"ו ב') ביום השלישי באש ישרף. זה בנין אב לכל קדשים הנשרפים שלא יהיו נשרפים אלא ביום.
(תו"כ) ואם האכל. ת"ר, ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי, א"ר אליעזר, כוף אזנך לשמוע, במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר, או אינו אלא באוכל ממש, אמרת, לאחר שהוכשר האיך יחזור ויפסל ^נדדעיקר הרצאת הקרבן הוא בשעת זריקת הדם על המזבח כמש"כ בפ' אחרי ואני נתתיו על המזבח לכפר, וכ"כ כ"פ לאחר שנזרק הדם כתיב וכפר הכהן ונסלח לו, וכ"כ אשה ריח ניחח לה' וא"כ כבר עלה לריח ניחח וכבר כפר, והבשר הנשאר לאחר זמנו נקרא נותר והוא איסור בפ"ע, ואינו שייך עוד להרצאת הקרבן שכבר נגמר ענינו. וא"ת יסתור למפרע, הרי הוא אומר, המקריב אותו, בשעת הקרבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי ^נהר"ל ואם תאמר אעפ"כ יסתור הכפרה למפרע, וכמו דמצינו בזב וזבה שהן בחזקת טהרה וכשראו סתרו למפרע, אך הכא אי אפשר לומר כן, שהרי הקפיד הכתוב שעיקר הפסול בשעת הקרבה כמו שאמר המקריב אותו לא יחשב, ולשון זה לא נתבאר אהיכי קאי, אם על הבעלים המקריבים הרי כתיב לא ירצה, ול"ל עוד לא יחשב לו, ואם על הכהן המקריב שלא יחשב בכהונתו ויפסל, לא הול"ל המקריב אותו אלא המקריב ממנו כמש"כ בפ' ויקרא והקריב מזבח השלמים, שהרי בשלמים איירי שאין מקריבים כולן, אלא בהכרח צריך לפרש דהלשון המקריב אותו לא יחשב לו הוא צווי, כלומר שהמקריב לא יחשב בשעת הקרבה לאכול ממנו ביום השלישי, ועל זה בא לרמז הלשון אותו דקאי על פסול הזבח ולא על פסול הכהן, והרי מבואר דעיקר הפסול בא בשעת הקרבה ולא לאח"כ בשעת אכילה. ועיקר הטעם בזה היא הסברא שזכר למעלה וכי לאחר שהוכשר יחזור ויפסול לאחר כן, ודרשה זו היא רק לתוספת טעם שלא נימא שסותר למפרע, כמבואר. וזהו טעמם של אחרים בדרשה הבאה לא יחשב במחשבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי, וס"ל דלשון זה בא להורות על לשון המקריב דאיירי בפסול זבח ולא בפסול כהן, ומדייקי יתור הלשון, אחרי דכתיב לא ירצה, ודו"ק.
והנה על יסוד דרשה זו שלפנינו סובבות הולכות כל הדרשות הבאות בסמוך בפסוק זה, ובכולן נעיר ונציין לעיין ולסמוך על דרשה זו, ויתכן שלכונה זו הקדים ר' אליעזר בדרשה זו הלשון כוף אזנך לשמוע, לשון אינו מצוי בתלמוד, להיותה יסוד ובסיס לכמה דרשות וענינים שיתבארו. .
(זבחים כ"ט א') ואם האכל. תניא, אחרים אומרים [ואם האכל יאכל ביום השלישי, במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר, או אינו אלא באוכל ממש], הרי הוא אומר לא יחשב במחשבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי ^נודרשה זו נתבארה ברחבה בדרשה הקודמת, עי"ש וצרף לכאן. .
(שם שם) ואם האכל יאכל. תניא, יכול לא תהא מחשבה מועלת אלא בזריקה בלבד, מנין לרבות שחיטה וקבלה, ת"ל אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו לא ירצה, בדברים המביאים לידי אכילה הכתוב מדבר ^נזובלא שחיטה וזריקה לא ניתר הבשר לאכילה. וסמך בדרשה זו בכלל על הדרשה הראשונה שבפ' זה דכל הפסוק איירי במחשבה בשעת עבודה לאכול חוץ לזמנו ולא באוכל ממש, יעוי"ש [אות נ"ה]. והנה כלל זה דדברים המביאים לידי אכילה נקט על הרוב, אבל יש עוד עבודה אחת דאע"פ שאינה מביאה לידי אכילה בכ"ז מחשבה פוסלת בה והיא הולכת הדם למזבח, וטעם הדבר מפני שא"א לה בלא כהן, שההולכה פסולה בזר, כמבואר לפנינו בפ' ויקרא, ושחיטה אע"פ שכשרה בזר, אך באותו ענין דשחיטה מיעט הכתוב שלא לשמה, כמבואר לפנינו בפ' ויקרא. .
(שם י"ג א') ואם האכל יאכל. תניא, ואם האכל יאכל ביום השלישי, בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח ^נחדמצינו לשון אכילה במזבח, כמו בר"פ זו אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ועוד לשונות כאלה. לרבות שפיכת שירים והקטרת אימורין שהמחשבה פוסלת בהם, והני מילי באומר הריני זורק על מנת לשפוך שירים למחר ^נטיסוד דרשה זו הוא ע"פ המבואר בדרשה ראשונה שבפסוק זה, דכל פסוק זה לא איירי באוכל ממש ביום השלישי אלא במחשב בשעת הקרבה לאכול ביום השלישי, עי"ש בבאור הענין [אות נ"ה], וכללא קי"ל דבעינן מחשבה בשעת אחת מארבע עבודות, שחיטה וזריקה וקבלה והולכת הדם, שיחשב על דבר אכילת אדם או אכילת מזבח, ולכן אם חשב בשעת זריקה או באחת משאר ד' עבודות לשפוך שירים על יסוד המזבח למחר פסול, משא"כ אם חישב בשעת שפיכת שירים לאכול בשר לאחר זמנו או להקטיר אימורין למחר לאו כלום הוא, משום דלא הוי מחשבה בשעת עבודה, וזה יתבאר ויתמעט לקמן בדרשה המקריב אותו, יעוי"ש. .
(שם שם ב') ואם האכל יאכל. תניא, [ואם האכל יאכל ביום השלישי, בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח], ולמה אפקינה רחמנא להקטרה בלשון אכילה, לומר לך, לא שנא כי מחשב בלשון אכילה למזבח ולא שנא כי מחשב בלשון הקטרה למזבח ^סכמש"כ בדרשה הקודמת שגם על הקטרת המזבח יונח לשון אכילה, יעוי"ש. וללמדך, מה אכילה בכזית אף הקטרה בכזית ^סאדסתם אכילה בכזית, ולכן כמו שאם חשב לאכול לאחר זמנו פחות מכזית אינו פגול, כך אם חשב להקטיר לאחר זמנו פחות מכזית אינו פגול. ואמנם אעפ"כ קי"ל דאכילה פחות מכזית והקטרה פחות מכזית אין מצטרפין, ולכן אם חשב לאכול חצי זית לאחר זמן אכילה ולהקטיר חצי זית לאחר הקטרה אינו פגול אם לא שהוציאו בלשון אכילה, שאמר שיאכל הוא חצי זית ותאכל האש חצי זית, ואז מצטרפין משום דלשון אכילה אחד הוא, והרי הוציא כזית שלם בלשון אכילה, ועיין מזה בזבחים ל"א א'. .
(מנחות י"ז ב') מבשר זבח שלמיו. [הקיש זבחים לשלמים], מה שלמים יש בהם מפגלים ומתפגלים אף כל שיש בו מפגלים ומתפגלים פגול נוהג בו ^סבדייק יתור לשון זבח שלמיו, דדי היה לכתוב מבשר שלמיו, ודריש דמקשינן שאר זבחים לשלמים, ור"ל דרק אלה הקרבנות שייך בהן פגול להתחייב כרת – אלה שיש בהם מפגלים ומתפגלים, והיינו שהדם מפגל והבשר והאימורין מתפגלין כמו שלמים, לאפוקי הקומץ והלבונה וקטורת ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים שאין בהם דבר אחר שמתירן רק הן גופן מתירין עצמן. ופשוט דכל זה הוא לענין חיוב כרת, והיינו שהאוכל מהן כשהן מפוגלין אינו חייב כרת משום פגול, אכל לענין הרצאה לכתחלה בודאי גם באופן כזה אין עולים לרצון. .
(זבחים כ"ח ב') לא ירצה. [ובקרבן כשר כתיב ונרצה לו] (ר"פ ויקרא), מלמד שכהרצאת כשר כך הרצאת פסול, מה הרצאת כשר עד שיקריבו כל מתיריו אף הרצאת פסול עד שיקריבו כל מתיריו ^סגמדכתיב לא ירצה המקריב משמע דקאי אזריקה, שלא תהא זריקה זו מרצה, ש"מ דעד זריקת הדם מחשבת פגול תלויה ועומדת, ואם נזרק הדם הוקבע הפגול והאוכלו בכרת, ואם לא נזרק, כגון שנשפך, בטל הפגול, ודרשינן כן מפני שמקשינן זה לקרבן כשר דכתיב ביה ג"כ לשון הרצאה ונרצה לו, וכמו בשם לא נקרא הרצאה אלא בזריקה שהיא סוף כל העבודות המתירות ורק אז חייב כרת אם אכלו. ועיין מש"כ לעיל אות נ"ה דפסוק זה איירי במחשבת אכילה חוץ לזמנו ולא באוכל ממש כפשטות הלשון ואם האכל יאכל, עי"ש בבאור הדבר. .
(שם שם) המקריב אותו. תניא, זריקה בכלל העבודות היתה, ולמה יצאה, להקיש אליה ולומר לך, מה זריקה מיוחדת שהיא עבודה ומעכבת כפרה מחשבה פוסלת בה, אף כל עבודה ומעכבת כפרה מחשבה פוסלת בה, יצאו שפיכות שיריים והקטרת אימורין שאין מעככין את הכפרה אין מחשבה פוסלת בהן, והני מילי, באומר הריני שופך שיריים על מנת להקטיר אימורין למחר ^סדעיין לעיל אות נ"ט ושם נתבאר. .
(שם י"ג ב') המקריב אותו. בפסול זבח הכתוב מדבר ואינו מדבר בפסול כהן ^סהדרשה זו נתבארה לעיל אות נ"ה, יעוי"ש. .
(שם כ"ח ב') המקריב אותו. תניא, בן עזאי אומר, מה ת"ל אותו, לפי שנאמר (פ' תצא) לא תאחר לשלמו, יכול אף מאחר נדרו בלא ירצה, ת"ל אותו, אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה ^סוהוא ס"ל דהא דפסוק זה איירי במחשבת אכילה ולא באכילה ממש, כמבואר ריש פסוק זה, ידעינן מלא יחשב, כמבואר לעיל, או מלשון לא ירצה דקאי על פסול קרבן בשעת הקרבה, כמבואר, וא"כ קאי הלשון המקריב אותו על הבעלים, כמו אדם כי יקריב מכם קרבן, ודריש מה ת"ל אותו, למעט שאין מאחר נדרו בלא ירצה. ושייכות מיעוט זה לכאן נראה משום דהו"א כיון דפסוק זה איירי בפסול שלא בזמנו א"כ הבאת קרבן לאחר זמן נדרו ג"כ כלולה בפסול שלא בזמנו קמ"ל דלא כן. ובתוס' הקשו מהיכא תיתי הו"א דמאחר נדרו יהיה הקרבן פסול עד שיהיה צריך מיעוט לאכשריה, ונשארו בתימא, ולפי מש"כ יתבאר הענין בפשיטות. .
(שם כ"ט א') לא יחשב. אמר ר' ינאי, מנין למחשבות שמוציאית זו מזו, ת"ל לא יחשב – לא יערב בו מחשבות אחרות ^סזבאור הענין, כי לפי המתבאר בסוגיא כאן ישנם שני מיני קרבנות שאינם רצויים, קרבן מפוגל וקרבן פסול, וכלל הדבר דפיגול שחייבין על אכילתו כרת אינו נעשה אלא במחשבת הזמן, היינו שמחשב בשעת עבודה לאכול חוץ לזמנו, אבל בשארי מחשבות, כגון אם חשב לאכול חוץ למקומו או לשם בעלים אחר וכדומה, אין הקרבן מפוגל אלא פסול ואין חייבין כרת על אכילתו, וטעם הדבר משום דכאן גבי כרת כתיב רק מחשבת הזמן, ואם האכל יאכל ביום השלישי ונתבאר לעיל [אות נ"ה] דכל הפסוק איירי במחשב לאכול חוץ לזמנו ולא באוכל ממש, יעוי"ש. ולפי"ז אם עירב באחת העבודות לבד מחשבת חוץ לזמנו עוד מחשבה אחרת, כמש"כ, מוציאה מחשבת פסול מידי מחשבת פיגול, שנעשה הקרבן רק פסול ולא מפוגל, ויליף זה מלשון לא יחשב דכתיב כאן במחשבת פגול, ודריש לא יערב בו מחשבות אחרות, ואם מערב אין נוהג בו דין פסוק זה, והענין מבואר. וכלל דרשה זו קאי אליבא דר"א בדרשה ראשונה בפסוק זה, דהא דפסוק זה איירי במחשבת אכילה ידעינן מסברא ומדרשה אחרת, אבל לדעת אחרים בדרשה דלעיל צריך לשון זה להוכחה דהפסוק איירי במחשבת אכילה. .
(שם שם ב') פגול יהיה. חשב לזרוק למחר דמו שלא במקומו, פסול ואין בו פיגול, מאי טעמא, דאמר קרא פגול יהיה, מי שפגולו גורם לו, יצא זה שאין פגולו גורם לו אלא דבר אחר גורם לו ^סחר"ל אם חישב על הדם הניתן למעלה לתתו למחר למטה או על הדם הניתן למטה לתתו למחר למעלה או שחשב על הדם הניתן בפנים בהיכל לתתו למחר על מזבח החיצון וכן להיפך אינו פגול, משום דהואיל ושינה במחשבתו גם מקום נתינת הדם הוי הקרבן רק פסול ולא מפוגל, וטעם הדבר משום דרק זריקה כזו מפגלת שמתרת הבשר באכילה, אבל דם הניתן שלא במקומו אע"פ שהזבח כשר [אי הוה עביד לה בזמנה] מ"מ אינו מתיר הבשר לאכילה, וזה ילפינן מסמיכות הלשון ואם האכל יאכל לפגול יהיה וכמבואר בפנים, ונסמך על הדרשה ראשונה שבפסוק זה שכל הפסוק איירי במחשבת אכילה חוץ לזמנו ולא באוכל ממש, יעיי"ש אות נ"ה. .
(זבחים כ"ז א') פגול יהיה. ביום השלישי – זה חוץ לזמנו, פגול – זה חוץ למקומו, וכתיב יהיה, מלמד שמצטרפין זה עם זה ^סטדגם במחשבת חוץ למקומו נקרא פגול אע"פ שאין חייבין עליו כרת, כפי שיתבאר עוד, ולכן אם חשב לאכול כחצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו פסול הקרבן, אבל האוכל מאותו הבשר אין חייב כרת מפני שאיסור כרת יש בזה רק חצי זית, הוא של חוץ לזמנו, כמבואר. וע"ע בדרשה הבאה. .
(שם כ"ט א') והנפש האוכלת ממנו. אחד ולא שנים, ואיזה זה, זה חוץ לזמנו אבל לא חוץ למקומו, מאי טעמא, גמר עון עון מנותר דדמי ליה בזמן ובבמה ^עבאור הדרשה, כי ענין פסוק זה כפול לקמן בר"פ קדושים דכתיב שם ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה ואוכליו עונו ישא ונכרתה הנפש, ודרשו חז"ל אם אינו ענין לחוץ לזמנו, שזה כתוב כאן בפ' צו, תנהו ענין לחוץ למקומו, שחשב לאכול הבשר חוץ למקומו, ואע"פ דכתיב שם מפורש ענין אכילת חוץ לזמן, אך הכונה דכיון דכתיב שתי פעמים ענין אחד נראה מזה שחששה התורה למחשבת חוץ אמרינן שהקפידה לכל חוץ שהוא, בין חוץ לזמן בין חוץ למקום, ולכן אע"פ שציירה התורה הענין בחוץ לזמן אע"פ כן הוא הדין בחוץ למקום, וזהו הענין תנהו הענין לחוץ למקומו.
אך לפי זה היה מן הדין שגם האוכל בשר פגול ממחשבת חוץ למקומו יהיה חייב כרת שכן מפורש שם ואוכליו עונו ישא ונכרתה הנפש, על זה אומר דלא כן אלא כרת חייב רק בחוץ לזמנו. וטעם הדבר, כי עונש כרת לא כתיב שתי פעמים כמו כל האיסור, אלא רק פעם אחת, בפ' קדושים, וא"כ כדי למעוטי בעונשין עלינו להטיל עונש כרת רק על איסור אחד או על חוץ לזמנו או על חוץ למקומו, וע"ע לפנינו בפ' קדושים שם.
ועל זה אמר אחד ולא שנים, כלומר דאיסור כרת הוא רק על פגול אחד, ומסמיך זה על הלשון ממנו, ואיזה זה, זה חוץ לזמנו ולא חוץ למקומו, מאי טעמא, יליף גז"ש עון עון מנותר, ר"ל דכאן כתיב עון ולא פירש העונש ובפ' קדושים כתיב עון וסיים ונכרתה מוקמינן יותר לחוץ לזמנו מאשר חוץ למקומו, משום דשניהם ענין העברת זמן וששניהם נוהגין בבמה, משא"כ פגול דחוץ למקומו דשני ענינים הן עם נותר של זמן וגם אינו נוהג בבמה, כמבואר בזבחים קי"ג א'. .
(שם שם) עונה תשא. מוקדשי עובד כוכבים אין חייבין עליהן משום פגול, מאי טעמא, יליף עון עון מנותר, דכתיב בפגול עונה תשא וכתיב בנותר (ר"פ קדושים) ואוכליו עונו ישא, מה נותר אין חייבין במוקדשי עבודת כוכבים אף פגול אין חייבין עליה במוקדשי עובד כוכבים ^עאוהא דבנותר אין חייבין דילפינן מדכתיב שם כי את קדש ה' חלל וכתיב בטומאה (פ' אמור) ולא יחללו את שם קדשי, מה טומאה אין חייבין עליה בקדשי עכו"ם דכתיב שם וינזרו מקדשי בני ישראל אף נותר כן, עיי"ש לפנינו. .
(תמורה ג' א') עונה תשא. [איזה עץ הוא נושא], תני זבדא בר לוי נאמר להלן (ר"פ קדושים) ואוכליו עונו ישא ונכרתה הנפש ההיא ונאמר כאן עונה תשא, מה להלן כרת אף כאן כרת ^עבדרשה זו כלולה בהקודמת יעו"ש. ובגמרא כאן למדו מדרשה זו על חומר גז"ש בכלל, ואמרו בזה"ל, לעולם אל תהי גז"ש קלה בעיניך, שהרי פגול אחד מגופי תורה ולא למדו הכתוב אלא בגז"ש, ומביא גז"ש זו שלפנינו, ואינו מבואר בכלל תכונת המאמר, מהיכי תיתא תהיה גז"ש קלה עד שיהיה צריך להזהיר על חומרתה, והלא גז"ש היא אחת מי"ג מדות שבתורה שהן גופי תורה. ויתכן לומר ע"פ מש"כ התוס' והר"נ בנדרים ד' ב' דדבר הבא במה מצינו אין עונשין עליו כמו שאין עונשין על דבר הבא מק"ו, ולפי"ז הו"א דגם ע"פ גז"ש אין עונשין, לכן אמר שלא תהא גז"ש קלה לומר שאין עונשין עליה, שהרי גם כרת חייבין על פגול ע"פ גז"ש. וטעם הדבר מה שבאמת משונה גז"ש משאר המדות בזה י"ל משום דסתם גז"ש מופנית היא לתוכן ענינה, משא"כ ק"ו ומה מצינו בנוים רק על הסברא ושקול הדעת, כנודע. .
(כריתות ה' א') והבשר. והבשר – לרבות עצים ולבונה ^עגדרשה זו נסמכת על הדרשה שבסמוך דהלשון והבשר אשר יגע בכל טמא א"צ לגופיה אלא לכל איסורין שבתורה שאסורין בהנאה, וא"כ קשה למה פרט שם בשר והלא הול"ל ואשר יגע בכל טמא, אלא בא לרבות עצים ולבונה לקבלת טומאה אע"פ דלאו אוכל הוא. .
(פסחים כ"ד א') והבשר אשר יגע. ת"ר, מנין לשלישי לקודש לטומאה מן התורה, ת"ל והבשר אשר יגע בכל טמא, מי לא עסקינן דנגע בשני וקאמר רחמנא לא יאכל ^עדר"ל דהא אשכחן דנקרא שני טמא כדכתיב בפ' שמיני כל אשר בתוכו יטמא, והו"ל הכלי הראשון ומה שבתוכו שני, וקרי ליה טמא, וקאמר רחמנא והבשר אשר יגע בכל טמא – בשני, והו"ל שלישי, וכתיב לא יאכל, אלמא דבקדשים שני עושה שלישי לטומאה. .
(חגיגה כ"ד א') והבשר אשר יגע. אשר יגע – ודאי, הא ספק טמא וספק טהור יאכל, אימא סיפא, והבשר כל טהור יאכל, כל טהור – ודאי טהור הוא דיאכל, הא ספק טמא וספק טהור לא יאכל, הא כיצד, כאן שיש בו דעת לשאול כאן שאין בו דעת לשאול ^עהר"ל הבשר אשר יגע דבר שאין בו דעת לשאול הוא הלכך ספיקו טהור, וכל טהור יאכל בשר דאיירי בטומאת הגוף כפי שיתבאר בפסוק הסמוך, דיש בו דעת לשאול הוא הלכך ספיקו טמא. ומכאן ילפינן לכל ספק טומאה ברשות היחיד דאם הוא דבר שאין בו דעת לשאול היינו שאין שייך לשאול בו, כגון דבר שאינו בע"ח הוי ספיקו טהור, ואם יש בו דעת לשאול הוי ספיקו טמא, אבל ספק טומאה ברשות הרבים לעולם טהור. וטעם החילוק בין רה"י לרה"ר ילפינן מסוטה, ויתבאר אי"ה לפנינו בפ' נשא.
וע' ביו"ד סי' קכ"ב ס"ז פסקו לענין מה דקיי"ל סתם כלים של עובדי כוכבים הם בחזקת אינן בני יומן, ולפיכך אם עבר ונשתמש בה קודם הכשר מותר התבשיל, וטעם הדבר משום דהוי ספק ספיקא, ספק נשתמשו בו היום ספק לא נשתמשו, ואת"ל נשתמשו בו היום שמא נשתמשו בו בדבר הפוגם בעין או בדבר שאינו נותן טעם. ומטעם זה פסקו דהוא הדין בכלים של ישראל הם בחזקת אינן בני יומן, אבל באיסור והיתר כלל ל"ג כתב דבכלי של ישראל לא אמרינן כן משום דכיון דיש לשאול אצל הישראל לא מכשרינן מספק, ומסוגיא שלפנינו יש ללמוד כן, דהיכי דיש בו דעת לשאול אין ספיקו טהור, ורק בעובד כוכבים לא שייך שאלה משום דלא סמכינן על עדותו, וגם בשו"ת באר שבע סי' ל"ו פסק כן אלא הוסיף דהיכי שאין בעל הכלי לפנינו לשאול את פיו דיינינן להו כסתם כלים של עובדי כוכבים, וצ"ע שלא העירו מכל זה בשו"ע, ולא שייך לומר דכיון דמטעם ס"ס אתינן עלה א"צ שאלה, זה אינו, דהא בכ"מ קיי"ל דהיכי דאפשר לברורי מחמרינן גם בס"ס, וצ"ע. .
(סוטה כ"ט א') והבשר אשר יגע וגו'. [הטהור שאכל בשר קודש טמא לפני זריקת דמים אינו לוקה], דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה, וכיון דלא קרינן ביה וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ^עוטעם הדבר שדוקא לפני זריקה יתבאר ע"פ הדרשה שבסמוך דכל דבר שעדיין לא ניתר לטהורים אין חייבים עליו משום טומאה, וזריקת הדם היא גמר העבודות והיא מתרת את הבשר לאכילה. ודין הטמא שאכל בשר קודש טמא יובא בפסוק הסמוך בדרשה וטומאתו עליו. .
(זבחים ל"ד א') לא יאכל. מה תלמוד לומר, אם אינו ענין לגופה תנהו ענין לכל איסורין שבתורה, ואם אינו ענין לאכילה תנהו ענין להנאה ^עזמדייק יתור הלשון לא יאכל כיון דכתיב באש תשרף פשיטא הוא דלא יאכל, ודריש דקאי על כל איסורין שבתורה לאיסור הנאה, ור"ל לכל איסורין שנאמר בהן לאו באכילתן לבד באלה שנפרטה הנאה מפורש. ובגמרא פרשו אם אינו ענין, דהא נפקא ליה בק"ו ממעשר הקל שאמרה תורה לא בערתי ממנו בטמא בשר קודש לא כש"כ, וכי תימא אין מזהירין מן הדין הקישא הוא וכו'. ותמיהני למה צריך לאריכות זו ע"פ ק"ו והיקש תיפק ליה דלגופו מיותר כיון דכתיב גביה באש תשרף, וכהאי גונא אמרו לעיל בסוגיא גבי נותר דכתיב ואם יותר מבשר המלואים לא יאכל ושרפת את הנותר מה ת"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופיה דהא כתיב גביה ושרפת את הנותר, יעו"ש, וי"ל. .
(פסחים כ"ד א') והבשר כל טהור. והבשר – לרבות אימורין ^עחהלשון והבשר שבכאן אינו מכון בכונת הענין, כיון דכתיב כל טהור יאכל בשר א"כ למה הקדים עוד לכתוב והבשר, ולכן דריש שבא לרבות גם אימורין שנטמאו ואכלן טהור עובר משום שני לאוין, האחד משום לאו דזרות וכל זר לא יאכל קודש, ובאופן כזה גם הכהן זר אצלם, ולאו דטומאת בשר. ואע"פ דבפסוק הסמוך דרשינן אימורין מלשון אשר לה', אך התם איירי בטומאת הגוף ובחיוב כרת משום דכל הפסוק הסמוך איירי בטומאת הגוף ובחיוב כרת כמבואר שם בדרשה וטומאתו עליו, וכאן איירי בטומאת בשר ובאכילת טהור ובחיוב לאו, משום דטומאת בשר נתמעט מכרת כפי שיתבאר בפ' הבא. ועיקר החידוש באימורין הוא ע"פ הדרשה שבסמוך כל טהור, הנאכל לטהורים חייבים עליו משום טומאה ושאין נאכל לטהורים אין חייבים עליו משום טומאה, והו"א כיון דאימורין אין נתרין לטהורים משום איסור חלב אין חייבים עליהם גם משום טומאה, קמ"ל משום דעניני האיסור שונים הם, גם י"ל שלא נימא אין איסור טומאה חל על איסור חלב, כ"מ בתוס', יעו"ש. .
(שם שם ב') כל טהור. ת"ר, זבין וזבות, נדות ויולדות, שאכלו בפסח הבא בטומאה יכול יהיו חייבים, ת"ל כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה, הנאכל לטהורים חייבים עליו משום טומאה, ושאינו נאכל לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה ^עטופסח הבא בטומאה אינו נאכל לטהורים, והא דלא קתני כאן גם מצורע כמו בעלמא דכולל זבין ומצורעין ביחד, משום דבלא"ה אין מצורע אוכל בפסח, כיון שהוא חוץ לשלש מחנות והפסח אינו נאכל אלא בתוך העיר. .
(שם צ"ה ב') כל טהור. תניא, יכול בשר שנטמא לפני זריקת דמים יהיו חייבים עליה משום טומאה, ת"ל כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' ונכרתה, הניתר לטהורים חייבים עליו משום טומאה, ושאינו ניתר לטהורים אין חייבים עליו משום טומאה ^פוקודם זריקת הדם עדיין אינה מתרת הבשר לטהורים, דעיקר ההיתר בא ע"י זריקת הדם כדכתיב (פ' אחרי) ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר, כי הדם הוא בנפש יכפר, והיא גמר כל העבודות. .
(מנחות כ"ה ב') מזבח השלמים. והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו, ולמה יצאו, להקיש אליהן ולומר לך, מה שלמים שהן קדשי מזבח אף כל שהן קדשי מזבח חייבין עליהם, לאפוקי קדשי בדק הבית ^פאכונת הקושיא, ששלמים הם בכלל כל הקדשים שחייבים כרת על אכילתם בטומאת הגוף, דכתיב בפ' אמור (כ"ב ג') כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וטומאתו עליו ונכרתה וגו', והאי יקרב ע"כ פירושו אכילה דלא מצינו חיוב כרת על נגיעה וכפי שיתבאר שם אי"ה, א"כ קשה למה הוציא הכתוב כאן שלמים ביחוד לענין זה. .
(כריתות ב' ב') אשר לה'. לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה ^פבדאשר לה' מיותר הוא, ובא לרבות אימורים שכולם לה' ואינם נאכלים, ועיין מש"כ השייך לענין זה בפ' הקודם אות ע"ח. .
(זבחים ל"ו ב') אשר לה'. לרבות הלן והיוצא שחייבים עליהם משום טומאה, יכול שאני מרבה אף הפגול, ת"ל מזבח השלמים – מיעט ^פגומפרש בגמרא דמה שראה לרבות לן ויוצא ולמעט פגול ולא להיפך, יען כי ראוי לרבות לן ויוצא שהיה להם שעת הכושר שהרי היתה זריקתן בכשרות, משא"כ פגול מתחלתו היה בפסול. ונראה בבאור הדבר משום דזה שהיה לו שעת הכושר שייך לקרות בו אשר לה'. .
(מנחות כ"ה ב') וטומאתו עליו. איתמר, אזהרה לאוכל בשר קודש מניין, א"ר יוחנן, כתיב הכא וטומאתו עליו, וכתיב בביאת מקדש (פ' חקת) טמא הוא עוד טומאתו בו, מה להלן ענש והזהיר אף כאן ענש והזהיר ^פדובביאת מקדש איכא אזהרה ולא יטמאו את מחניהם. ובמכות י"ד ב' מסיק הגמרא דילפינן אזהרה זו מפסוק דר"פ תזריע בכל קודש לא תגע, ועיי"ש לפנינו. וגם הרמב"ם בפי"ח מפסוהמ"ק הביא אותה דרשה. .
(זבחים ל"ג ב') וטומאתו עליו. בטומאת הגוף הכתוב מדבר, או אינו אלא בטומאת בשר, הרי אני דן, נאמר כאן טומאתו בו ונאמר בביאת מקדש (פ' חקת) עוד טומאתו בו, מה להלן בטומאת הגוף אף כאן בטומאת הגוף ^פהויש גירסות שמובא בהם הפסוק דפ' אמור איש איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטומאתו עליו, ויש לפרש דפשיטא ליה דאיירי בטומאת הגוף, משום דאי בטומאת בשר הו"ל לכתוב וטומאתם עליהם בלשון רבים, כדכתיב אל הקדשים, אבל כאן יש לטעות דקאי על הבשר הנזכר, כ"מ בתוס'. .
(שם מ"ג ב') וטומאתו עליו. תניא, ר' יוסי אומר, וטומאתן עליהן לא נאמר אלא וטומאתו עליו, מלמד שבטומאת הגוף הכתוב מדבר ולא בטומאת בשר ^פודשלמים לשון רבים הן. ומה שלא ניחא ליה בגז"ש טומאתו טומאתו שבדרשה הקודמת י"ל משום דבנזיר מ"ה א' דריש מאותו הפסוק עוד טומאתו לרבות מחוסרי כפרה, וא"כ אינו מיותר לגז"ש. .
(שם שם) וטומאתו עליו. תניא, אחרים אומרים, בטומאת הגוף הכתוב מדבר ולא בטומאת בשר, מאי טעמא, דכתיב וטומאתו עליו, מי שטומאה פורחת ממנו, יצא בשר שאין טומאה פורחת ממנו ^פזכך משמע להו הלשון וטומאתו עליו שעדיין לא נטהר מטומאתו, ומבואר שאפשר לו לטהר, והיינו טומאת אדם, אבל טומאת בשר לא שייך בה טהרה. .
(שם שם) וטומאתו עליו. תניא, רבי אומר, ואכל (פ' כ"א) בטומאת הגוף הכתוב מדבר ולא בטומאת בשר, מאי משמע, א"ר יצחק בר אבודימי, הואיל ופתח הכתוב בלשון נקבה וסיים בלשון נקבה ולשון זכר באמצע, שמע מינה בטומאת הגוף הכתוב מדבר ^פחבאור הדבר, כי כמו שלשון פסוק זה אינו פשוט שפתח וסיים בלשון נקבה [אשר תאכל, הנפש ההיא] ובאמצעיתו כתב לשון זכר וטומאתו עליו כך לשון הפסוק הבא ערוך בסגנון כזה, ונפש כי תגע ואכל ונכרתה. והנה כמו הלשון שבפסוק הבא בודאי קאי על האדם ולא על הבשר, והרבותא בזה דאע"פ דלפי פשוטו אם היה קאי על האדם הול"ל וטומאתו עליה, כיון דמוסב על הלשון והנפש אשר תאכל, אך מדחזינן בפסוק הבא שכן דרך הלשון להתחיל ולסיים בלשון נקבה ובאמצע לשון זכר, אמרינן שגם סגנון הלשון בפ' זה כן הוא, והוי הלשון וטומאתו עליו מוסב על האדם. .
(זבחים מ"ג ב') וטומאתו עליו. האוכל קודש אחר שטבל קודם הערב שמש או קודם שיביא כפרתו לוקה ואינו חייב כרת, שנאמר וטומאתו עליו – עד שתהא כל טומאתו עליו ^פטהמפרשים לא גלו המקור להלכה זו, וגם גוף הדין לא נמצא מפורש רק לענין ביאת מקדש בפ' י"א מ"ד דמס' פרה, והכ"מ כתב דמשמע להרמב"ם דהוא הדין לאוכל קודש, ואף כי י"ל דיליף כן הרמב"ם מסוגיא דזבחים ל"ג ב' [היא דרשה דלעיל] דיליף הגמרא אזהרה לטמא שאכל את הקודש מגז"ש טומאתו טומאתו מטמא שבא למקדש, הרי שדימה הגמרא אוכל קודש לביאת מקדש, אך הן ידוע הוא שאין דרכו של הרמב"ם לחדש דין ע"פ דמיון וסברא לבד אם לא שמקדים לכתוב יראה לי, ולכן בודאי מצא הרמב"ם איזו ברייתא שחסרה לפנינו, כאשר הערנו כ"פ שהרבה ברייתות היו לפני הראשונים שלפנינו הן חסרות. [רמב"ם פי"ח הי"ד מפסולי המוקדשים]. ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. הנפש ולא הצבור ^צכי בצבור לא שייך כרת הנפש כמש"כ (ישעיה מ"ח) שמעו זאת בית יעקב וגו' לא יכרת ולא ישמד שמו מלפני. ההיא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה ^צאאחת מהוראות השם נפש היא. רצון חפשי ודעה צלולה כמו אם יש את נפשכם, מעצת נפש (משלי כ"ז) וכדומה הרבה, ולכן בא למעט אנוס, שוגג ומוטעה. מעמיה – ועמה בשלום ^צבשאין אחרים נענשים על חוטא זה שלא שמע אליהם. .
(תו"כ) ונכרתה הנפש. תניא, א"ר אבהו, שלש כריתות האמורות בשלמים למה, אחת לכלל ואחת לפרט ואחת לדברים שאין נאכלים ^צגשתי פעמים בפרשה זו (פ' כ' ופסוק זה) ופעם בפ' אמור (כ"ב ג') כל איש אשר יקרב אל הקדשים וטומאתו עליו ונכרתה הנפש, ומפרש בזבחים מ"ה ב' דהאי יקרב אכילה הוא, ומהו יקרב בראוי להקרבה שהוקדש בכלי, ובא להורות אחת לכלל, הכלל הוא בפ" אמור. אל הקדשים כל קדשים במשמע – והיינו אחת לכלל. וזבח השלמים כאן, גם השלמים היו בכלל ולמה יצאו, אלא להקיש אליהם כל קדשי המזבח, ולא קדשי בדק הבית – והיינו אחת לפרט. והכתוב השני כאן שלפנינו בא לרבות גם קדשי מזבח שאינם נאכלים כגון קטורת ולבונה, אם אכל מהן בטומאת הגוף חייב. .
(שבועות ז' א') כל חלב. אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה, חלב כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו גם באזהרה ת"ל כל חלב ^צדדהלשון כל חלב לא תאכלו הרי אזהרה, וסמיך ליה כי כל אוכל חלב ונכרתה הרי עונש, ובעונש ודאי אינו חייב אלא על כשיעור דהא כתיב כל אוכל חלב וסתם אכילה בכזית, וכן דריש בתו"כ בסמוך פסוק כ"ה ונכרתה הנפש האוכלת, האוכלת כדי אכילת כזית, וכן אין חייבין כרת אלא על חלב בהמה ודאית ולא על חצי שיעור ולא על חלב כוי שהוא ספק חיה שחלבו מותר, שאין כרת בא על הספק, והו"א דגם האזהרה מוסבת רק על כזית וחלב בהמה, כלומר שגם אין איסור בחצי שיעור ובחלב כוי, קמ"ל כל חלב דמשמע כל דהוא חלב, ואפילו חצי שיעור ואפילו חלב כוי, אבל בעונש לא קאי הלשון כל אחלב כי אם אאוכל.
ויש להעיר מה צריך הגמרא בכלל לאריכות זו, והלא היה אפשר לומר בקצור יכול מדכתיב לא תאכלו אין מוזהרין אלא על כזית ת"ל כל חלב לרבות חצי שיעור, וי"ל דמשום כוי אצטריך להיקש אזהרה לעונש דבו לא היה להוכיח היתר מלשון לא תאכלו. .
(יומא ע"ד א') כל חלב. כל לרבות חלב של שור הנסקל ושל עגלה ערופה שאע"פ שאסור בהנאה אפי' הכי טהור מידי נבילה ^צהר"ל הא דסתם חלב טהור מלטמא אע"פ שאיסור כרת הוא, מוכח רק מדהתירה התורה אותו למלאכה כדכתיב יעשה לכל מלאכה, וא"כ הו"א דחלב של שור הנסקל ושל עגלה ערופה שאסורין בהנאה מטמאין הן טומאת נבילה ת"ל כל. ונראה הפירוש דכתיב כל חלב וסמיך ליה יעשה לכל מלאכה, משמע שכל חלב יעשה לכל מלאכה, וא"כ מכיון דיעשה למלאכה ממילא א"א לומר שהוא מטמא. ורש"י כתב בזה וז"ל, ת"ל כל חלב וסמיך ליה כי כל אוכל חלב, עכ"ל. ולא נתבאר לי כונתו, וקרוב לומר שנפל ט"ס בדבריו וצ"ל דסמיך ליה יעשה לכל מלאכה, והבאור כמש"כ, וכ"א בתו"כ ת"ל חלב יעשה לכל מלאכה. –
והנה לכאורה קשה כיון דמרבה טהרת חלב של שור הנסקל ושל עגלה ערופה מלשון יעשה לכל מלאכה, א"כ ניליף גם היתר הנאה לחלב זה אחרי דנעשים לכל מלאכה, ובאמת הלא דבר ידוע הוא שחלבם אסור בהנאה, וצ"ל דס"ל להגמרא דהלשון יעשה לכל מלאכה אינו בא להורות היתר הנאה, משום דא"כ הול"ל לכם יהיה או למלאכתכם וכדומה מלשונות כאלו בתורה המורים היתר הנאה, כנודע, ומדכתיב סתם יעשה לכל מלאכה משמע אף מלאכה שאינה שלכם, והיינו שבא בזה להורות רק שאינו מטמא במקום שאסור בהנאה, ודו"ק. –
ודע דהא דחלב של שור הנסקל ושל ע"ע טהור מלטמא טומאת נבילה הוא רק היכי דשחטם דלגבי זה מהני השחיטה לטהרן מידי נבילה [ובע"ע צריך שישחטנה קודם ירידתה לנחל איתן], אבל אחר הסקילה והירידה לנחל איתן בודאי מטמאין הן. .
(זבחים ע' ב') שור וכשב ועז. דבר השוה בשור וכשב ועז, לאפוקי אליה דליתא בשור ^צור"ל אע"פ דגם אליה נקרא חלב כדכתיב בפ' ויקרא חלבו האליה, בכ"ז אינה אסורה משום דליתא בשור, וצ"ל דמה שקרא הכתוב לאליה חלב אינו מפני שהוא בכלל חלב אלא מפני שהוא החלק הטוב שבבשר וכמו ואכלו את חלב הארץ. ועיין בב"י ליו"ד סי' ס"ד דאע"פ שהותרה האליה מ"מ צריך לנקר ממנה מה שלצד פנים וגם צריך להסיר חוטי האליה מפני שיונקים מחלב הכליות. .
(חולין קי"ז א') שור וכשב ועז. של שור וכשב ועז הוא דאסור, אבל דחיה ועוף שרי ^צזהא דשל חיה שרי פשוט משום דמינה אינו נקרב למזבח וכתיב כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה, ועוף אע"פ שנקרב, אך לא פרטה התורה הקרבת חלבו ביחוד כמו בבהמה, והא דנקרב הוא ביחד עם הבשר ואגב הבשר. .
(כריתות ד' א') לא תאכלו. ת"ר, אכל חלב נבילה וחלב מוקדשים לוקה שנים ^צחמשום חלב ומשום נבילה או משום מוקדשין ולא משום שניהם כדמפרש. ואע"פ דכתיב (פ' ויקרא) כל חלב לא תאכלו, כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו, וכל זר לא יאכל קודש (פ' אמור), קסברי רבנן לאו דכל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו בחולין כתיב ^צטומפרש בגמרא למה אצטריך לפי"ז לאו במוקדשין ולאו בחולין, משום דאי כתב בקדשים הו"א דחלב קדשים אסור משום דחמיר אבל חולין לא, לכך כתב בחולין, ואי כתב בחולין הו"א משום דלא הותר מכללו דכל הבהמות חלבן אסור, משא"כ חלב מוקדשין הותר מכללו דהא אליה מקרי חלב בכבש והותר בשור ועז הו"א דלא נאסר כל חלב קמ"ל. .
(שם שם ב') וחלב נבלה. ת"ר, בחלב בהמה טהורה דבר הכתוב ^קר"ל דס"ל דבמה שאמר הכתוב יעשה לכל מלאכה אשמעינן דאין החלב מטמא, ומפרש בזה דבחלב בהמה טהורה איירי, אבל של טמאה מטמא, כדמפרש. או אינו אלא בחלב בהמה טמאה, ת"ל וחלב טרפה, מי שיש במינה טרפה, יצאה טמאה שאין במינה טרפה ^קאנראה דהכונה מי שאיסורו משום טריפה, יצאה זו שאיסורה משום טמאה, ולשון כזה רגיל בתלמוד. –
וע' בטור ליו"ד ריש סי' ס"ד שכתב חלב בהמה טמאה מותר משום חלב ואסור משום טומאה, והאחרונים תמהו למאי כתב הטור דין זה שנ"מ רק לענין מלקות שאינו נוהג בזה"ז, וחתרו למצוא נ"מ ששייך גם בזה"ז. ולי נראה פשוט דנ"מ לפי מה דקיי"ל ביומא פ' ב' דחולה הצריך למאכל איסור מאכילין אותו הקל הקל א"כ כשצריך חולה לחלב, טוב להאכילו חלב טמאה שהוא רק בלאו ולא חלב טהורה שהוא בכרת. .
(זבחים ע' ב') וחלב טרפה. תניא, א"ר יהודה, טריפה למה נאמרה, אם טריפה חיה הרי נבילה אמורה, אם טריפה אינה חיה הרי היא בכלל נבילה ^קבר"ל דפלוגתא היא בעלמא [עיין חולין מ"ב א'] אם טריפה חיה או לא, וממ"נ אם קיי"ל טרפה חיה הרי נבילה אמורה בפסוק, כיון שמתה מתנבלה במיתתה, ואם טריפה אינה חשובה חיה הרי היא משעה שנטרפה בכלל נבילה. אלא בא לרבות לאיסור טריפה שחל על איסור חלב ^קגנסמך על הדרשה שמובא בסמוך ואכל לא תאכלהו מה ת"ל, אמרה תורה יבא איסור נבילה ויחול על איסור חלב ויבא איסור טריפה ויחול על איסור חלב, ומפרש התם למה צריך לפי"ז לכתוב גם נבילה גם טריפה, וזה הוא שדריש כאן דלכן כתיב וחלב טריפה לרבות לאיסור טריפה שחל על איסור חלב, ואין ר"ל דלשון זה בא לרבות עיקר הענין דאיסור חל על איסור, יען דזה ידעינן מן ואכל לא תאכלהו כפי שיתבאר, רק כאן מוסיף משום דאם היה כתוב רק נבלה לא היינו יודעים שגם איסור טריפה חל על איסור חלב, דהו"א דדוקא נבילה משום דהיא איסור גמור דמטמאה משא"כ טריפה. [שם ס"ט ב', ע' א'] יעשה לכל מלאכה. מה ת"ל לכל מלאכה – לרבות היתר למלאכת הדיוט ולרבות טהרה למלאכת גבוה ^קדדהו"א דהיתר המלאכה נגררת בתר היתר האכילה, ולכן כמו דלהקדש הותר אכילת חלב היינו להקטרה כמו כן מותרת לו המלאכה מחלב, כגון למשוח ממנה עורות לבדק הבית או לתפילין ורצועות, אבל לא למלאכת הדיוט קמ"ל לכל מלאכה אפילו למלאכת הדיוט. וכנגד זה בא לרבות קולא לקדשים, דהו"א דאין חלב נבילה יוצאת מכלל טומאת הבשר ולכן אם היה כתוב יעשה למלאכה הו"א רק למלאכת הדיוט שאין בה קדושה, אבל למלאכת גבוה קיים האיסור טומאה בחלב כמו בבשר לכן כתיב לכל מלאכה דאפילו למלאכת גבוה. והנה בסוגיא כאן איתא בענין זה דר' יוסי הגלילי ס"ל דהלשון לכל בא לרבות היתר להדיוט, ור' עקיבא ס"ל דבא לרבות טהרה להקדש, ואנו העתקנו שתי הדרשות כאחד, משום דלדינא אין נ"מ בדרשות אלו, דלדברי שניהם מותר מלאכת חלב למלאכות גבוה והדיוט.
ודע דמטעם דכתיב יעשה לכל מלאכה ילפינן דמותר לעשות סחורה בחלב, אע"פ דבשאר דברים האסורים מן התורה אסור לעשות סחורה כמבואר לפנינו בפ' שמיני (י"א ל"ה), אבל חלב מדכתבה התורה מפורש יעשה לכל מלאכה מותר לעשות בה סחורה. ובב"י ליו"ד סי' קי"ז משמע דדוקא בחלב של בהמה טהורה מותר משום דבקרא כתיב חלב נבילה וחלב טריפה אבל של בהמה טמאה אסור, יעו"ש, ונראה שהכריח כן מהדרשה שהבאנו בראש פסוק זה וחלב טרפה מי שיש במינה טריפה יצאה טמאה שאין במינה טריפה, הרי מפורש דפ' זה איירי רק בבהמה טהורה, מיהו כל זה בחלב העומד למכור לאכילה הוא דאסור אבל העומד למשוח עורות בכל אופן מותר, ועוד יתבאר מזה לפנינו בפ' שמיני שם. .
(פסחים כ"ג א') ואכל לא תאכלהו. [חלב חיה שמתה מטמאה כנבילה], מאי טעמא דכתיב וחלב נבילה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלהו, מי שחלבה אסור ובשרה מותר, יצאה חיה שחלבה ובשרה מותר ^קהכמבואר בפסוק הקודם בדרשה שור וכשב ועז, ואין חילוק בין טמאה ובין טהורה, ומטמא אדם וכלים בכזית כבשר הנבילה. .
(זבחים ע' ב') ואכל לא תאכלהו. מה ת"ל, אמר רבא, אמרה תורה יבא איסור נבילה ויחול על איסור חלב ויבא איסור טריפה ויחול על איסור חלב ^קור"ל דהאי ואכל לא תאכלהו אינו צריך לגופיה, דהא כתיב כל חלב וכל דם לא תאכלו, ובודאי לא אזיל איסור חלב משום דנתנבלה או נטרפה דיצטרך הכתוב לאסור, אלא בא לאשמעינן דחייב משום שני לאוין משום לאו דחלב ומשום לאו דטריפה או נבילה ולא נימא אין איסור חל על איסור, ואע"פ דאיסור חלב קדים משנולדה. ומה דאצטריך לפי"ז נבילה וטריפה מפרש בגמרא (זבחים ע' א') משום דאי כתב נבילה הו"א משום דמטמאה אבל טריפה לא, ואי כתב טריפה הו"א משום דאיסורה מחיים אבל נבילה לא, קמ"ל, ועיין בסוגיא כאן. .
(חולין ל"ז א') לא תאכלהו. לא תאכלהו אתה, אבל מאכילו אתה לאחרים ^קזר"ל לעובדי כוכבים, כי בני נח אין מצווים על החלב, שאין זה משבע מצות שלהם, והרבותא בזה אף שנהנה הישראל בזה שנותן לו, ואשמעינן בזה היתר הנאה, ואע"ג דכבר אשמעינן זה בהלשון יעשה לכל מלאכה, אך משם עוד לא מוכח זה לגמרי, די"ל דמדלא כתב לכל מלאכותיכם אפשר דזה רק למלאכה שאינה שלכם ואשמעינן רק היתר מטומאה וכמש"כ למעלה, אבל אין לפרש דהכונה אתה מאכילו לאחרים, לישראל, והרבותא בזה שאין המאכיל עובר בכרת רק בלאו דלפני עור, יען דעל זה באה דרשה מיוחדת בתו"כ בפסוק הבא ונכרתה הנפש האוכלת – ולא המאכלת, יעו"ש, וגם הלשון אתה מאכיל מורה על לכתחלה, וזה בודאי אסור לישראל בכל אופן. .
(תו"כ) אשר יקריב. אין לי אלא חלב תמימים שראוים להקריב, חלב בעלי מומין מנין ת"ל מן הבהמה ^קחמשמע ליה דרק מין הבהמה הראויה להקריב לאפוקי חיה, אבל מין בהמה אפילו בעלת מום הוי בכלל, ולכאורה צריך לפרש דמרבה חלב בע"מ היינו בהמת הקדש שנעשית בע"מ, דאי בע"מ מעיקרו דהיינו בהמת חולין, זה הלא מרבה בסמוך ביחוד בהמת חולין, אבל א"כ הוא צ"ע דבבכורות ט"ו א' מרבה חלב פסולי המוקדשין מפסוק אחר, יעו"ש, וצ"ל דהכונה כאן חלב בע"מ שהקדיש לכתחלה בע"מ דקדושתו הוי רק קדושת דמים. והרבותא בזה, דאף שגם בשעת ההקדש לא היתה ראויה להקרבה מ"מ חלבו אסור, וזה אינו כלול בדרשה דבכורות הנ"ל דאיירי בקדושת הגוף כמבואר שם. חלב חולין מנין ת"ל כי כל אוכל חלב ^קטר"ל דאפשר לומר דאע"פ שגם חלב בע"מ אסור, אך י"ל דרק כזה שהיה ראוי להקריב כגון שנעשה בע"מ לאחר שהוקדש אבל חולין מעיקרו לא, ת"ל כי כל אוכל חלב. ונראה הבאור כיון דכי כל קאי על אזהרה הקודמת כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו, וכמו שהאזהרה כוללת כל חלב אפילו של חולין כדכתיב כל חלב, כן העונש כי כל אוכל חלב ונכרתה כולל נמי כל מין חלב אפילו של חולין, והא דכתיב אשר יקריב בא לדרשה אחרת בסמוך. וצ"ע למה אינו מביא ראיה זו גם לענין חלב בע"מ לעיל. אם כן למה נאמר אשר יקריב, חלב שכמותו כשר להקריב, יצאה חלב דפנות שאין כשר להקריב ^קיהיינו החלב של עצמות הדפנות. ודרשה זו הובאה בפסחים מ"ג ב' ובכ"ז העתקנוה מתו"כ מפני סיומה שלא סיימוה בגמרא. והנה לפי פשטות הענין באה דרשה זו להורות דחלב דפנות יוצא מכלל עונש כרת דאיירי בפסוק זה, אבל זה צ"ע, דא"כ הוי כל דרשה זו מיותרת, דהא בלא"ה קיי"ל דאין חיוב כרת רק בחלב שע"ג הקרב, כמבואר לפנינו בפ' ויקרא, וצ"ל דהדרשה שלפנינו באה להוציא חלב דפנות גם מאיסור לחוד ולהורות היתר גם לכתחלה. ועיין בתוס' חולין צ"ב ב' שהביאו דרשה זו והוכיחו ממנה לענין שומן שעל יותרת הכבד דמותר לאחר שנטל הקרום, יעו"ש וביו"ד סי' ס"ד. .
(תו"כ) ונכרתה הנפש האוכלת. המחה את החלב וגמעו חייב, והא אכילה כתיב בה, אמר ריש לקיש, אמר קרא נפש – לרבות את השותה ^קיאנראה פשוט דיליף מלשון נפש מה שהנפש נהנה, וגם משתיה נהנה היא. ואמנם אין חייבין כרת על הנאה לבד, כיון דעכ"פ אפקיה רחמנא בלשון אכילה. וכתבו התוס' הא דאצטריך רבוי לשותה אע"פ דשתיה בכלל אכילה, אך כלל זה הוא במילי דשתיה, כגון יין ושמן, אבל המחה את החלב ושתה דאין דרך שתיה בכך אין זה בכלל שתיה בכלל אכילה, עכ"ל. ואמנם לבד זה י"ל למה דקיי"ל דשיעור אכילה בכזית ושתיה ברביעית, א"כ אי משום שתיה בכלל אכילה אפשר דאינו חייב על שתיה רק בשיעור שתיה דהיינו רביעית, אבל מדמרבינן מן והנפש אשר תאכל אפשר דחייב בשיעור אכילה, בכזית, וצ"ע. וע' ברמב"ם פ"ג ה"י מאה"ט כתב וז"ל המחה את החלב וגמעו הרי זה טמא כאוכל מבשרו שהשותה בכלל אוכל, עכ"ל, וצ"ע שהשמיט טעם הגמרא מרבוי דוהנפש, וגם מבואר מדבריו דלא ס"ל כחילוק התוס' הנ"ל לענין הכלל שתיה בכלל אכילה. .
(חולין ק"כ א') הנפש האוכלת. האוכלת ולא המאכלת ^קיבדכלל גדול בתורה שאין חייבין כרת אלא בעושה מעשה בגופו וכמ"ש בשבת קנ"ג ב' הוקשה כל התורה לע"ז, מה ע"ז עד דעביד מעשה בגופיה וכו'. האוכלת – כדי כזית ^קיגהיינו לענין כרת, אבל לאיסור נתרבה חצי שיעור מלשון כל חלב לעיל בפ' כ"ג כפי שנתבאר שם. .
(תו"כ) לעוף ולבהמה. ת"ר, וכל דם לא תאכלו, שומע אני אף דם מהלכי שתים ^קידר"ל דם אדם, והא דלא אמר מפורש דם אדם אולי בא בזה לרמז גם על דם אלה הפראים עובדי אלילים [בימים הקדמונים] שנתמעטו משם אדם, ועל בשרם הוא אומר (יחזקאל כ"ג) אשר בשר חמורים בשרם, וע' ברכות כ"ה ב'. דם ביצים, דם חגבים, דם דגים הכל בכלל, ת"ל לעוף ולבהמה, מה עוף ובהמה מיוחדים שיש בהם טומאה קלה וטומאה חמורה ^קטוטומאה קלה היא טומאת אוכלין ששיעורה כביצה, וטומאה חמורה היא טומאת נבילה שמטמאה במשא, ושיעורה בכזית. ויש בהן איסור והיתר ^קטזאיסור קודם שחיטה והיתר לאחר שחיטה. והן מין בשר, אף כל שיש בהם טומאה קלה, אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה ^קיזשלעולם מטמאין במשא, וכפי שיתבאר לפנינו בפ' שמיני בפסוק וזה לכם הטמא. ואוציא דם שרצים שאין בהם טומאה חמורה ^קיחדשרץ אינו מטמא במשא כפי שיתבאר אי"ה לפנינו בפ' שמיני. ואוציא דם ביצים שאין מין בשר ^קיטנראה פשוט דאיירי בביצת נקבה, יען דביצת זכר היא מין בשר, ואמנם לדינא גם דם ביצת זכר נפקא מכלל כרת, משום דעכ"פ הוי כשאר דם אברים שאינו בכרת כמבואר לפנינו בפ' ויקרא ס"פ ג'. ואוציא דם דגים דם חגבים שכולו היתר ^קכוקיי"ל לדינא שאם כנס דם דגים לכלי אסור לאכלו משום גזירה דהרואה יאמר שדם בהמה הוא, אם לא שיש בו סימן שהוא דם דגים כגון שיש בו קשקשים. .
(כריתות כ' ב') לעוף ולבהמה. יכול מה עוף שאין בו כלאים אף בהמה שאין בה כלאים ת"ל ולבהמה, אי מה בהמה שאינה באם על הבנים אף עוף שאינו באם על הבנים ת"ל לעוף ^קכאר"ל הוצרך הכתוב לומר לעוף ולמהמה כדי שלא ניליף מחלב דאסור רק חלב שור וכבש ועז ולא של עוף וחיה כמבואר לעיל בפ' כ"ג, אבל דם אסור אפילו של עוף וחיה, והוצרך לומר שניהם, עוף ובהמה, משום דמעוף לחוד הו"א דדם צאן אין חייבין עליו שאינו דומיא דעוף שאין בנוצתן איסור כלאים משא"כ בצמר צאן ששייך בו איסור כלאים עם פשתן, ומבהמה לבד הו"א דדם עופות טהורין אין חייבין עליו שאינו דומיא דבהמה שלא שייך בה מצות לקיחת האם על הבנים ויעו"ש בגמ'. .
(שם כ"א א') דבר אל בני ישראל. בני ישראל מניפין ואין העובדי כוכבים מניפין ^קכבר"ל קרבן עובד כוכבים אינו מניף הוא אלא הכהן, [ואתיא אליבא דמ"ד דמקבלים מעובד כוכבים כל מיני קרבנות, משא"כ למ"ד דאין מקבלין אלא עולות לא שייך כלל דין זה, דאין תנופה בעולה] ויתכן דמדייק זה מיתור לשון דבר אל בני ישראל, כי מצינו כמה פרשיות בתורה דכתיב בהו רק וידבר ה' אל משה ומתחיל מענין הפרשה. ועיין מש"כ לעיל ר"פ ויקרא וצרף לכאן. בני ישראל מניפין ואין בנות ישראל מניפות ^קכגעיין מש"כ לעיל ר"פ ויקרא לענין סמיכה בנשים וצרף לכאן. ושתי מנחות יוצאות מכלל זה, והן מנחת סוטה ומנחת נזירה כפי שיתבאר במקומם בפ' נשא. .
(מנחות ס"א ב') דבר אל בני ישראל. אין לי אלא בני ישראל, גרים ועבדים משוחררים מנין, ת"ל המקריב ^קכדר"ל מי שהוא מקריב. ונראה דדריש המקריב כמו המקדיש, וכמו אדם כי יקריב מכם קרבן, דפירושו שיקדיש להקרבה, וניחא ליה לפרש כן דקאי על הבעלים המקריבים ולא על כהן המקריב מטעם שמפרש בסמוך. או אינו אלא כהן המקריב, ת"ל (פ' ל') ידיו תביאנה הרי בבעלים אמור ^קכהר"ל ומכיון דידיו תביאנה קאי על הבעלים, א"כ ממילא גם המקריב קאי על הבעלים וכמש"כ באות הקודם. ומה דפשיטא ליה דידיו תביאנה מוסב על הבעלים, אע"פ דאפשר לפרשו דקאי אכהן, נראה משום דאם היה קאי אכהן לא הול"ל אח"כ והקטירו הכהן אלא והקטירו לבד, כיון דעד כה איירי ג"כ ביה, ועיין בסוגיא כאן דלפי האמת גם כהן משתתף בתנופה כמבואר בדרשה הבאה. [ובזה יתבארו דברי רש"ם כאן בסוגיא ד"ה הא כיצד, שכתב האיך אפשר לקיים שני הכתובים שהכהן יניף והבעלים יניפו, עיי"ש ודו"ק], ולכן קיי"ל דכהן מניח ידו תחת יד בעלים ומניף. (שם שם). ידיו תביאינה. נאמר כאן ידיו תביאינה ונאמר להלן (ר"פ תבא) ולקח הכהן הטנא מידך, מה להלן כהן אף כאן כהן, ומה כאן בעלים אף להלן בעלים, הא כיצד, כהן מניח ידו תחת ידי בעלים ומניף ^קכונתבאר בדרשה הקודמת, ודרשה כזו באה עוד בקדושין ל"ו ב' ולפנינו בפ' נשא בפסוק ולקח הכהן מיד האשה, ועיין בתוס' כאן ומש"כ בפ' נשא שם. .
(שם שם) יביאנו. [מי מביאו] – כהן מבית המטבחיים ^קכזמפרש בגמרא דכדי שתהיה התנופה ברבוי אנשים משום ברוב עם הדרת מלך לכן שלשה כהנים מתעסקים בזה, אחד מביא הבשר מבית המטבחיים ואחד מניח האימורין על פיסת היד של הבעלים ואחד מקטיר את החלב, וסמכו כל זה אפסוקים שונים, ואחד מהם הוא זה שלפנינו ויתרם בפ' שמיני. .
(שם ס"ב א') את החזה. ת"ר, איזהו חזה, זה הרואה את הקרקע ^קכחר"ל השומן התחתון. ודריש חזה בהוראת ראיה וכמו השם מראה גבי עוף. למטה עד הצואר, למעלה עד הכרס, חותך שתי צלעות משתי דפנות אילך ואילך וזהו חזה הנתון לכהנים ^קכטר"ל שיעור ארכו למעלה עד הכרס כשהבהמה תלויה להפשיט נוטלים אותו וחותך שתי צלעות הקטנות העליונות עמו משתי דפנות, אחד מכאן ואחד מכאן והן שסביב הקנה, כך פירש"י. ובתוס' פרשו שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן, עכ"ל. וכונתם על הצלע שלמעלה מאותן הצלעות שלצד הראש ששם יש צלע אחד כמין חצי עגול שמחוברת משתי קצותיה לעצמות הכתפים, וכשחותכה באמצע מתפשט צלע מכאן וצלע מכאן לצד הראש, ודו"ק. .
(חולין מ"ה א') את החזה וגו'. את החזה לרבות אפי' נטמאו כולם ונשתייר אחת מהן טעון תנופה. להניף אותו – אפי' כוליא אחת.
(תו"כ) תנופה. תנופה ולא תנופות.
(שם) והיה החזה. תניא, יכול יהיו כהנים זוכין בחזה ושוק קודם הקטרת אימורין, ת"ל והקטיר הכהן את החלב המזבחה והדר והיה החזה לאהרן ולבניו ^קליתכן דדייק דכיון דעיקר כונת הפרשה כאן איירי בענין שייכות חזה ושוק לכהנים, וענין ההקטרה הוא ענין בפני עצמו שכבר נתבאר לעיל בפרשה, א"כ למה נקט כאן באמצע ענין זה דבר ההקטרה, וגם לא הו"ל להפסיק בענין ההקטרה באמצע הענין מחזה, אלא הול"ל את החזה להניף וגו' והיה החזה לאהרן ולבניו והקטיר הכהן, ולכן דריש שבא להורות דקודם הקטרת אימורין אין הכהנים זוכין בחזה ושוק. ומטעם זה נחשב הדבר לבני עלי לחטא. .
(פסחים נ"ט ב') לאהרן ולבניו. תניא, יכול נטמאו אימורין או שאבדו לא יהיו כהנים זכאין בחזה ושוק, ת"ל והיה החזה לאהרן ולבניו – מכל מקום ^קלאנראה דמדייק דאי ס"ד דאם לא נקטרו אימורין אין החזה ושוק שייך לכהנים לא הול"ל בלשון והיה אלא בלשון המורה עכובא, כמו והקטיר הכהן וגו', ואז, או ואחר, יהיה החזה לאהרן ולבניו, וכדכתיב בפ' נשא ואחר ישתה הנזיר יין, ומדכתיב והיה משמע בכל אופן שהוא אפילו לא נקטרו האימורין כגון שנטמאו או שנאבדו. .
(שם שם) ואת שוק הימין. אין לי אלא שוק הימין, זרוע מוקדשין מניין, ת"ל תרומה, זרוע חולין מנין, ת"ל תתנו ^קלבהגרי"ב בגליון הש"ס העיר דגירסא זו צריכה תקון, יען שבפסוק כתיב מקודם תתנו ואח"כ תרומה, וכאן דריש מקודם מן תרומה ואח"כ מן תתנו, וחדוש הוא שלא העיר שגירסא זו באה מתוקנת בתו"כ ובילקוט בזה"ל, אין לי אלא שוק שנוהג, זרוע חולין מניין ת"ל תתנו, זרוע מוקדשין מניין ת"ל מזבחי שלמיכם, ע"כ. ובאור הענין ע"פ המבואר במשנה בסוגיא כאן, אי זהו הזרוע, מן הפרק של ארכובה עד כף של יד והוא של נזיר וכנגדו ברגל ושוק, ור"ל דכל רגל יש בו ג' עצמות, התחתון שבו הפרסות עד הברכים נקרא ארכובה, למעלה ממנו שוק, ולמעלה ממנו קולית המחובר לעצם שבגוף, ומאלה נותן להכהן השוק והקולית של רגל ימין שלפניה, וכך נותן ג"כ הנזיר הזרוע בשלה משלמיו לכהן, וכנגד הזרוע בחולין נותן בקדשים השוק כמבואר בכתוב [וע"ל פ' ל"ד], וזהו שאמר אין לי אלא שוק שנוהג בקדשים, זרוע בחולין מניין שנותן, ת"ל תתנו, ודו"ק.
ועם הדיוק מלשון תתנו, הוא משום דהנתינה של מתנות קדשים מתייחסת בכ"מ להקב"ה, כמו בפ' ל"ד ואתן אותם, וכן חלקם נתתי אותה, לך נתתיה, וכדומה, משא"כ בנתינת חולין, ראשית גז צאנך תתן לו, ומדכתיב כאן תתנו, דריש שבא לרמז שהשוק הניתן לכהנים הוא חלף הזרוע הניתן בחולין, וממילא ידעינן שהזרוע בחולין הוא בימין, אחרי שהשוק שבקדשים שהוא כנגד הזרוע שבחולין הוא בצד אחד הימני, ומרבה עוד לזרוע מוקדשין והיינו בשלמי נזיר ששם נותן לכהן הזרוע בשלה וגם השוק ששם ג"כ הזרוע ימנית, וזה דריש מלשון זבחי שלמיכם, דמשמע כל ענין הבא תחת השם זבח, ושלמי נזיר ג"כ נקראו זבח, בפ' נשא. .
(חולין קל"ד ב') המקריב וגו'. המקריב את דם השלמים – מכאן דבעינן שתהא קבלה לשם שלמים ^קלגר"ל קבלת הדם בכלי להקריבו למזבח לזרוק, וסמך על הדרשה שהבאנו ר"פ ויקרא דהקרבה פירושו קבלת הדם, עיי"ש (א' ה'). וטעם הדיוק כאן משום דמיותר היה לשנות כאן שם השלמים אחרי דכל הענין איירי בשלמים, ודי היה לכתוב המקריב את הדם, ומדחזר להזכיר שם השלמים דריש שבשעת הקרבה יכוין לשם שלמים. ושאר עבודות בקדשים דבעינן לשמה ילפינן מדרשות אחרות, כמובא לפנינו בפ' ויקרא ובפ' זו. ועיין לפנינו בפ' נשא (ו' י"ז) דיליף ביחוד בשלמים שצריך קבלה לשם בעלים. .
(זבחים ד' א') המקריב וגו'. כל כהן שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר ואפי' טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים אינו חולק בבשר, שנאמר המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה ^קלדעיין מש"כ בפרשה זו (ו' י"ט) בענין כהן טמא שאינו נוטל חלק באכילת קדשים, וכאן מוסיף דאפילו טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים ג"כ אינו חולק, ויליף מדכתיב המקריב את דם [דהיינו זורק] ואת החלב [היינו מקטיר] מבני אהרן, משמע דבעינן שבשעת שתיהן יהיה ראוי להקרבה, ולשון אפילו מורה דכש"כ טהור בשעת זריקה וטמא בשעת הקרבה דטומאתו קרובה לשעת חילוק ואכילה. .
(שם צ"ח ב') ואת החלב. תניא, אבא שאול אומר, לעולם אינו אוכל עד שיהא טהור משעת זריקה עד שעת הקטר חלבים, דאמר קרא המקריב את דם השלמים ואת החלב דאפי' הקטר חלבים נמי בעי ^קלהעיין בדרשה הקודמת, ואבא שאול מוסיף שאם נטמא בינתיים והרי הוא טהור בשתי העבודות, כגון שנטמא אחר זריקה וטבל והרי הוא טהור אף בשעת הקטרה ג"כ אינו חולק. ובגמרא בעיא אי קיי"ל כאבא שאול או לא, ולא אפשטא, ולכן פסק הרמב"ם בפ"י ה"כ מקרבנות שאם תפס הכהן חלקו אין מוציאין מידו. .
(שם ק"ב ב') מבני אהרן. תניא, ר' שמעון אומר, כל כהן שאינו מודה בעבודה ^קלור"ל שאינו מאמין במצות הקרבנות מפי הקב"ה. אין לו חלק בכהונה, שנאמר המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה, מודה בעבודה יש לו חלק בכהונה, אינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה ^קלזדמשמע שיהא נוהג כמנהג בני אהרן שהיו מאמינים. .
(מנחות י"ח ב') ואתן אותם. מתנות כהונה הזרוע והלחיים והקיבה נוהגות בחולין ולא במוקדשין, שנאמר ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו חק עולם, אין להם אלא מה שאמור בענין ^קלחנראה דסמיך על המבואר לעיל בפ' ל"ב שהשוק הניתן לכהנים הוא כלפי הזרוע הניתן בחולין לכהנים [עיי"ש אות קל"ב], וכתיב אותם דמעוטא הוא. ולכאורה המיעוט בכלל מיותר, כיון דחיוב זרוע ולחיים וקיבה כתיבי רק בחולין, ומהיכי תיתא לחייב נתינתם בקדשים, אך לולא המעוט הוי ילפינן לקדשים בק"ו מחולין, דאע"פ שאין חייבין בנתינת חזה ושוק חייבין בזרוע לחיים וקיבה כש"כ קדשים שחייבים בחזה ושוק אינו דין שחייבין בזרוע לחיים וקיבה, קמ"ל. .
(חולין ק"ל א') ואתן אותם. מתנות כהונה אלו לעולם אין חוזרים, שנאמר ואתן אותם, מה מתנה אינה חוזרת אף אלו אין חוזרים ^קלטמפרש בירושלמי באור הענין, משום דשונה היא מתנת חזה ושוק משאר מתנות כהונה כמו תרומה וכדומה, כי תרומה אין מין אשר לא יתנו ממנו לכהן, משא"כ חזה ושוק אינו נוהג אלא בקדשים ולא בחולין כמש"כ בדרשה הקודמת. וטעם דבר זה גופא מפרש בירושלמי משום דאלו היו ישראל זוכים היו נוטלין לעצמן גם חזה ושוק של קדשים, ומכיון שלא זכו נטלו מהם ונתנו לכהנים, ועל זה אמר כאן מה מתנה אינה חוזרת אף אלו [חזה ושוק] אין חוזרים, ור"ל דהו"א כיון דכל עיקר הענין שזכו בזה הכהנים הוא משום העדר זכות ישראל אפשר לומר שאם יזכו ישראל ינטלו מכהנים וישובו לישראל, קמ"ל דלעולם אין חוזרים מכהנים.
אך צריך באור למה אצטריך בכלל דיוק זה בעוד שמפורש כאן בפסוק חק עולם, וזה מורה מפורש על זכות עולם, וגם קשה דהדמיון ממתנה אינו מכון ממש, שהרי מתנה באמת חוזרת ביובל, כמבואר בבכורות נ"ב ב'.
ויתכן לומר דקמ"ל בזה דמשונה היא מתנת הקב"ה ממתנת בו"ד, דבמתנת בו"ד אם יש אומדנא דמוכח דעל תנאי זה נתן המתנה, אז אם בטל התנאי והסיבה, חוזרת המתנה, וכמו דקיי"ל בכתובות נ"ד א' ששמין לאלמנה בחשבון כתובתה הבגדים שעליה שנתן לה בעלה, משום דאמרינן שנתן לה רק אדעתא למיקם קמיה, וכן שם ב' בתוספת כתובה של ארוסה שמתה שאין יורשיה גובין התוספת משום דאמרינן שלא כתב לה תוספת אלא ע"מ לכונסה, ובב"ב קמ"ו ב', הרי ששמע שמת בנו וכתב נכסיו לאחר ואח"כ בא בנו אין מתנתו מתנה, דאמרינן שלא כתב לו כן אלא ע"מ שמת בנו, וכדומה הרבה ענינים בש"ס.
אבל בהקב"ה אינו כן, אלא דאפילו אם ידועה הסיבה שמחמתה זיכה לאדם, אז אף אם בטלה הסיבה לא שב הזכות מהזוכה, וי"ל בטעם הדבר ע"פ מ"ש במכות י"א א' כל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינה משתנית לרעה [אם לא שמפרש התנאי מפורש כמו אם בחקתי תלכו וכו']
ומזה יש לדון יסוד דין אומדנא, שהנותן מתנה לחבירו ע"פ איזו סיבה תנאית א"צ לפרש התנאי אלא דיינינן רק ע"פ אומדנא לבד, וע' בס' רה"ז שהעיר בזה, וע' מש"כ בדיני אומדנא בפ' ויקרא (ה' א'). .
(ירושלמי יבמות פ"ח ה"א) זאת משחת אהרן. תניא, ר' יהודה אומר, יכול יהיו אהרן ובניו צריכים לשמן המשחה לעתיד לבא, ת"ל זאת משחת אהרן ומשחת בניו ^קמלעתיד לבא ר"ל בזמן בית שני שנגנז שמן המשחה. ויתכן דמדייק יתור לשון ומשחת בניו, דהול"ל משחת אהרן ובניו, ודריש כמו דכתיב זאת על שניהם, זאת משחת אהרן, זאת משחת בניו, וזאת מיעוטא הוא, דרק בשעה שיש שמן המשחה. ועיין מזה באדר"ן סי' ל"ד. .
(תו"כ) זאת התורה. אמר רבא, מאי דכתיב זאת התורה לעולה וגו', כל העוסק בתורה אין צריך לא עולה ולא מנחה ולא חטאת ולא אשם ^קמאפירש"י דהול"ל זאת החקה, עכ"ל, ולא ידעתי מאי עדיפא ליה לשון חקת מלשון תורת. ולו"ד נראה דמדייק כל יתור פסוק זה שלא נתחדש בו מאומה, אחרי דכל פרט שבפסוק זה נתבאר במקומו, ומה היה פרשה חסרה אם היה חסר כל פסוק זה, ולכן דריש ע"ד אסמכתא שבא לרמז שהעסק בתורה בעניני קרבנות חשובים כהקרבה עצמה, ומה שלא סיים עוד ולא מלואים ולא זבח השלמים כלשון הפסוק, פשוט הוא משום דאלו אינם באים לכפרה ולא שייך לומר שהתורה מכפרת תחתיהן, וע"ע מש"כ בנוגע לדרשה זו לעיל בפסוק זאת תורת החטאת (ו' י"ח) וצרף לכאן. .
(מנחות ק"י א') לערלה. הוקשו כל הקרבנות לעולה ^קמבנראה בטעם דרשה זו ובכל הבאות בפ' זה מעין דרשה והיקש זה ע"פ מש"כ בדרשה הקודמת דלכאורה כל פסוק זה מיותר כולו, שאין בו כל חידוש, אחרי דכל קרבי נתבארו דיניו בפרשה מיוחדת, ולכן דרש שלכן כלל כל הקרבנות כולם ביחד כדי להשות דינים שונים שבהם זל"ז וכפי שיתבאר. , פה עולה טעונה כלי לשחיטה אף כל הקרבנות טעונים כלי לשחיטה, ומאי סכין – סכין ^קמגר"ל ולא בצור וצפורן וכדומה, ובעולה גופה למדין דצריך סכין מדכתיב בפ' וירא ויקח את המאכלת לשחוט, והתם עולה הואי כדכתיב שם והעלהו לעולה, ועיין מש"כ שם. אבל אין לפרש דילפינן מעולה דצריך כלי לקבלת הדם משום דכתיב בעולת סיני (ס"פ משפטים) ויקח משה חצי הדם וישם באגנות, יען דשם היו גם שלמי צבור, וא"כ מבואר דבכל הקרבנות הדין כן, ולא רק עולה. .
(זבחים צ"ז ב') ולמנחה. הוקשו כל הקרבנות למנחה ^קמדעיין מש"כ לעיל אות קמ"ב וצרף לכאן. , מה מנחה אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה ומתקדשת בבלוע, אף כל הקרבנות אין נאכלים אלא לזכרי כהונה ומתקדשים בבלוע ^קמהבמנחה כתיב מפורש כל זכר בבני אהרן יאכלנה (לעיל ו' י"א) וכל אשר יגע בהם יקדש, וע"ע בסמוך אות קמ"ז. .
(שם שם) ולחטאת. הוקשו כל הקרבנות לחטאת ^קמועיין משכ"ל אות קמ"ב וצרף לכאן. , מה חטאת אינה באה אלא מן החולין ובידו הימנית ומתקדשת בבלוע, אף כל הקרבנות אין באים אלא מן החולין וביד ימנית ומתקדשים בבלוע ^קמזהחטאת אינו בא ממעות קודש, דכתיב בפ' אחרי והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו ודרשינן משלו ולא משל כסף מעשר, וחטאת נעשה בימין דכתיב ביה (ויקרא ד' ו') וטבל הכהן את אצבעו וילפינן שם ממצורע דכתיב ביה וטבל הכהן את אצבעו הימנית, וחטאת מתקדשת בבלוע דכתיב בה (לעיל ו' כ') כל אשר יגע בבשרה יקדש, ואף כל הקרבנות כן. והנה אע"פ דבדרשה הקודמת יליף התקדשות בבלוע ממנחה, מפרש בגמרא דאצטריכו שניהם, משום דאי ממנחה לבד היה אפשר לומר שאני מנחה דאיידי דרכיכא מבלעי [שהיא סולת בלולה], ואי מחטאת לבד לא היינו יודעין מנחה, דהיה אפשר לומר דבשר אגב דשמן קדיר משא"כ מנחה, לכך אצטריכי שניהם. .
(שם צ"ח א') ולאשם. הוקשו כל הקרבנות לאשם ^קמחעיין משכ"ל אות קמ"ב וצרף לכאן. , מה אשם אין שפיר ושליא קדוש בו, ועצמותיו מותרין אף כל הקרבנות אין שפיר ושליא קדוש בהן ועצמותיהן מותרין ^קמטבאשם לא שייך שפיר ושליא שהרי מן הזכרים הוא בא [וצ"ע שלא למד זה לעיל מעולה שג"כ אינה באה אלא מן הזכרים], ועצמותיו מותרין לעשות מהן כלים, וילפינן זה מדכתיב לכהן אשר יכפר לו בו יהיה (לעיל פ' ז' ) עיי"ש. .
(שם שם) ולמלואים. הוקשו כל הקרבנות למלואים ^קנעיין משכ"ל אות קמ"ב וצרף לכאן. , מה מלואים מותריהן בשריפה ואין בעלי חיים במותריהן אף כל הקרבנות מותריהן בשריפה ואין בעלי חיים מותריהן בשריפה ^קנאר"ל במלואים לא היו בעלי חיים במותריהן שהרי קרבן צבור הם ולא הוכשרו שנים לאחריות וגם לא אבד אחד מהן והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון, אף כל הקדשים אין בעלי חיים מותריהן בשריפה, וכגון אם הפריש שתי בהמות לאחריות חובתו שאם תאבד האחת יתכפר בשניה או אם הפריש קרבן ואבד והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון והקריב אחד והשני נותר, אין נותר זה בשריפה אלא ירעה עד שיפול בו מום וימכר ויפלו דמיו לנדבת צבור. .
(זבחים צ"ח א') ולמלואים. הוקשו כל הקרבנות למלואים ^קנבעיין משכ"ל אות קמ"ב וצרף לכאן. , מה מלואים נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני אף כל הקרבנות נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני ^קנגדפרשת מלואים נאמרה כולה בכל פרטיה בסיני כמבואר בפ' תצוה בפרשת וזה הדבר, יעו"ש. .
(תו"כ) ולזבח השלמים. הוקשו כל הקרבנות לשלמים ^קנדעיין מש"כ לעיל אות קמ"ב וצרף לכאן. , מה שלמים בין שינוי קודש בין שינוי בעלים בעינן לשמה, אף כל הקרבנות בין שינוי קודש בין שינוי בעלים בעינן לשמה ^קנהושלמים גופא ילפינן מדכתיב בפ' ויקרא ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים כמבואר לפנינו שם. .
(זבחים ד' ב') ולזבח השלמים. הוקשו כל הקרבנות לשלמים ^קנועיין משכ"ל אות קמ"ב וצרף לכאן. , מה שלמים מפגלין ומתפגלין אף כל הקרבנות מפגלין ומתפגלין ^קנזר"ל מה שלמים יש בהם מפגלין ומתפגלין, שהדם הוא מפגל והבשר והאימורין מתפגלין, שאם חשב בשעת זריקת הדם לאכול הבשר חוץ לזמנו נעשה הבשר פגול, אף כל דבר שיש בו מפגל ומתפגל שייך בו פגול, לאפוקי מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים שהן מתירים את עצמם, ואין בהם שיריים להתפגל מחמת עבודת מתיריהם, אין פגול נוהג בהם לענין חיוב כרת, היינו שהאוכל אינו חייב כרת, אבל לכתחלה אם חשב עליהן מחשבת פגול בודאי לא ירצו. ודין זה בפרטיות נתבאר אצלנו לעיל פסוק י"ח בדרשה זבח שלמיו, יעו"ש. .
(שם צ"ח א') ביום צותו. מכאן שביום מקריבין ולא בלילה ^קנחיתכן דמדייק דאי לאו דלשון ביום בא להורות הדין ביום ולא בלילה לא הו"ל לכתוב כלל ביום צותו, כיון דכתיב מקודם זאת התורה לעולה וגו' אשר צוה ה' את משה, ולכן דריש הלשון ביום צותו את בני ישראל להקריב, ר"ל שיצוהו להקריב ביום ולא בלילה. ועיין לעיל פ' ט"ז בדרשה ביום הקריבו את זבחו דגם זריקת הדם צריך להיות ביום וביום שחיטת הקרבן, וע"ע מש"כ בענין זה ר"פ ויקרא. .
(שם שם) ביום צותו. כל היום כשר למליקה ולקמיצה [ולקבלה] ולהקטרה ולהזיה, דכתיב ביום צותו ^קנטע"פ הכלל דכל דבר שמצותו ביום כשר כל היום, ובדרשה הקודמת ילפינן מכאן דרק ביום מקריבין, ופשוט דזה הוא בסתם קרבנות, אבל בקרבנות המיוחד להם שעות כגון פסח ותמיד כשרים רק בשעתן. והנה לפנינו בגמרא חסר ולקבלה, והעתקנו כמו שהיא הגירסא במשנה, וכן היא הגירסא בגמרא בש"ס כת"י. .
(מגילה כ' ב')

מאמרים על הפרק

הדין המיוחד בכל קרבן, ומהותו של כל קרבן

התרומה והתנופה

מי מביא קרבן תודה?

מה משמעות הדינים המיוחדים של קרבן תודה?

קרבן שלמים וקידוש החומר

מאמר על הפרק

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק